סבתי, מרים רפפורט לבית שיטנברג ז"ל, נולדה במאי 1919 בפִּיוֹטְרְקוֹב, פולין. במלחמת העולם השנייה, בשנים 1941–1945, היא שהתה בכמה מחנות וביניהם מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. היא עלתה לישראל בנובמבר 1947 ונפטרה בטרם עת באפריל 1973, כשנה וחצי לאחר הולדתי.
אמי, בלהה, היא דור שני, וכמו רבים מבני דורה היו לה פחות סיפורים על המחנות ועל המלחמה ההיא, ויותר סיפורים על החיים אחר כך, בצילה: על האוכל שמחביאים ולא זורקים, על הסיוטים ועל הביעותים, על הפחד. אבל בבית שבו גדלתי לא היה סימן מיוחד או הרגל הקשור בשואה במהלך השנה. רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הייתה תחושה אחרת: שתיקה זועקת, ונרות נשמה בוערים בפינת המטבח, כדי לזכור ולהזכיר את קרובי המשפחה שנרצחו בשואה.
קראו עוד:
הפעם הראשונה שאני זוכר שהרגשתי איך השואה קשורה לחיי הייתה כשהייתי בין שש או שבע, כאשר ביקשנו, אחיי ואני, להביא כלב, ואמי התנגדה. רק לאחר שהתרצתה, היא סיפרה כיצד הייתה הולכת עם סבתי ברחוב ובכל פעם שהן ראו כלב, שהזכיר לסבתא את הכלבים של החיילים הנאצים, הן היו צריכות לעבור לצד השני של הכביש. בגיל מאוחר יותר היו גם ויכוחים בין אמי לאחיה אם לסבתי היה מספר שהוטבע על זרועה או לאו, ואם הקאפו שנתנה לה אוכל, שאותו הבריחה גם לאחיה במחנה הגברים הסמוך, אהבה אותה או ניצלה אותה. כך, בעל כורחי הייתי לדור שלישי.
כשבגרתי, התחתנתי, והפכתי לאב, השאלות בנוגע לזיכרון השואה - מה לזכור ואיך לזכור, ובעיקר לשם מה - הכו בי בחוזקה. הנסיעה עם אימא לחפש את הזיכרונות מסבתא בפולין - הנסיעה ברכבות, בית הקברות בעיירה שבו נקברו לפני המלחמה אביה של סבתי ואחותה, העמידה מול הביתנים והמראות במחנה ההשמדה אושוויץ, השיחות אל תוך הלילה שם - הכריחו אותי להתעמת עם שאלת הזיכרון.
זיכרון השואה בחברה הישראלית עבר מהפכים רבים. תחילתו בשכחה שנכפתה לא פעם על הניצולים, אף על פי שלפעמים גם הקלה עליהם. המשכו בשתיקה שנשברה במשפט אייכמן, כאשר הסיפורים האישיים, הפנים והשמות, הצטרפו לזיכרון קולקטיבי ולאתוס של גבורה ועמידה, גם אם השורדים נשכחו שוב ושוב. משם היטלטל זיכרון השואה בין ציוניות לבין לאומנות, מבקש כל פעם לשמור על "עליונותו" מול מעשה רצח עם אחרים, והוא הפך בעיקר למעשה של "לזכור ולחזור": לעבר, למלחמה, למחנות. ואני ביקשתי להסתכל קדימה.
אני רציתי שזיכרון השואה האישי והלאומי יהיה בסיס לעיצוב של בני אדם טובים יותר, מודעים יותר ורגישים יותר לזולת ולחברה. ביקשתי שהוא ילווה את היחידים בחברה ויזכיר להם את החשיבות של ערכים הומניים בסיסיים, של צדק ושוויון ושל אחריות, כך חשבתי, שבאופן עקיף תהיה גם החברה הישראלית טובה וחסינה יותר.
כשהייתי ילד, אמי הפקידה בידי ובידיי אחיי את הטלאי הצהוב של סבתא מרים, שאותו נשאנו בכל יום שואה לבית הספר, ואיתו גם מעיין שליחות של זיכרון. ילדיי לא היו צריכים אותו כדי לזכור ולהיות בני אדם. אני שוחחתי איתם על אנשים: על השורדים, על המרצחים ועל העומדים מנגד, על יהודים, על גרמנים, על פולנים, על בני אדם. אני ביקשתי שיזכרו ולא ישכחו להיות בני אדם, בכל יום ובכל מקום, וידעתי שהסבתא שלא הכרתי תלווה גם אותם, וגם את ילדיהם שלהם, מכאן ועד עולם.
סימן
סַבְתָּא אֲנִי נוֹתַרְתִּי לָךְ
לְזֵכֶר אֲפִילּוּ שֶׁאֵינִי זוֹכֵר
אֶת קַוֵּי פָּנַיִךְ אֶת חִסְפּוּס
יָדַיִךְ אֶת צְרִיבַת קוֹלֵךְ
אֲנִי הָיִיתִי לָךְ לְעֵד
לָעַד
אֶשּׂא אֶת הַטְּלַאי הַצָּהֹב
עַל כִּיס הַחֻלְצָה בְּתִיק
בֵּית הַסֵּפֶר בְּלוּחַ
לִבִּי
(מתוך "אני שלישי", אבן חושן, 2013).
הכותב הוא משורר, פרופ' להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" ו"בגוף ולא רק בו" (הוצאת פרדס)
