מה לא אמרו על המלחמה הקשה הזאת? שהיא לקחה מאיתנו את הטובים שבאבות, את הנפלאות שבאימהות. שהיא הותירה הורים שכולים וילדים יתומים שיחיו עד יומם האחרון בצלו של האהוב שאיבדו. שהיא מילאה את הארץ בנכים והלומי קרב חדשים. שהיא הרסה את העוטף והחריבה את הצפון. שהיא חיבלה לכולנו בתחושת הביטחון וגזלה מאיתנו את התמימות.
ויש עוד משהו קטן, חמקמק כזה, שבזזה מאיתנו המלחמה הזאת, אבל אף אחד לא מדבר עליו: תלונות. המלחמה הזו דורשת שנחביא כל הבעת אי שביעות רצון, קובלנות ואנחות תסכול בארון כי היי! קצת פרופורציות. זה לא הזמן להתלונן.
הפכנו להיות בוטים חביבים של סלי התנדבות גדושי סאחיות של "ביחד ננצח" על שלל הטיותיו, ולא שמנו לב שנלקחה מאיתנו הזכות להתלונן. מדובר בזכות הבסיסית ביותר שיש לבני אנוש, שלא לומר הורים, שניתנת לנו בחינם ומוציאה מאיתנו כל כך הרבה קיטור שנחוץ להמשך הקיום שלנו בתור הביצ'ז של הבית.
אז בזמן שיש למעלה ממאה חטופים וחטופות בעזה, ועוד מאות אלפי מילואימניקים שלא התקלחו חודשים, לי יש שני ילדים בבית שרבים כל שנייה. טוב, אולי חוץ מהזמן שהם ישנים (בחלום. הם רבים גם שם). ואם זה לא מספיק, אחד מהם (השם המלא שמור במערכת כדי שא' לא יתבע אותי בעתיד) לא מוכן להחזיר את הנעליים שלו למקום כי הן מגעילות (הרגע היית בתוכן), ועם השני אני צריכה לעשות מו"מ שלא יבייש את הקטארים כדי שיואיל בטובו ללכת לישון. אי-פעם.
וכל יום שלי רצוף בעוד מגוון אירועים קסומים כאלה שאני פשוט חייבת להתבכיין עליהם קצת לחברות שלי/אבא שלי/פקח בנייה אקראי ברחוב, אבל שנייה לפני שנפתח הסכר, מתגנבת התחושה שזה לא לג'יט ופרופורציות ותגידי תודה בגדול. אבל דווקא בא לי להגיד אינעל העולם ולחזור להתעסק בדברים הקטנים, ובא לי לא להיות האימא הזאת שאומרת לילד בן שמונה: אז קניתי לך רק שלוק ולא מגנום שעולה כמו טיפול בוטוקס, תפסיק להתלונן וכנס לפרופורציות כי זה לא הזמן.
או שכן? שאלתי את ד"ר אלה אורן, אמא לשלוש בנות ובזמנה הפנוי גם פסיכולוגית קלינית.
דוקטור, יש לנו זכות בכלל להתלונן?
"המוח שלנו 'מפריש' כל מיני סוגים של מחשבות. תחשבו על השיח הפנימי שלנו כמו על הרדיו באוטו: יש כל מיני תחנות ואנחנו מזפזפים ביניהן. יש אנשים שהתחנה של התלונות קצת נתקעת להם ואז הם יפיקו הרבה תלונות, ויש כאלה שתחנות אחרות דווקא יותר דומיננטיות אצלם.
"כשאנחנו מתלוננים אנחנו פורקים איזשהו מתח, תסכול או חוסר נוחות שיש לנו ביחס למרכיב כלשהו בקיום שלנו. הפורקן הזה הוא אופציה אחת מתוך המון אופציות לנטרול של המתח, שלפעמים יתרחשו במקביל להתלוננות. לצורך העניין, אם בערב יום שבת אני בסטרס לקראת שבוע מאוד עמוס בשלל זירות החיים שלי, אני יכולה להתלונן או לשבת על הלו״ז כדי לוודא שהוא מסתדר פחות או יותר, או לראות סרט כדי לכבות קצת את המוח".
מהן התלונות העיקריות של ההורים?
"איפה להתחיל... הורים, ואני ביניהם כמובן, מתלוננים על הקושי לאזן בין העבודה לבין הבית, על האתגר המעיק של תקתוק הילדים בבוקר כדי להספיק להגיע בזמן למסגרות, על הסודוקו של החוגים והחברים אחר הצהריים, על בררנות של הילדים בארוחת הערב, על אורך ההרדמות בלילה, על מספר הקימות באמצע הלילה… על מה לא בעצם?"
יופי. אין כמו תלונות של אחרים (ועוד דוקטוריות) כדי שארגיש טוב יותר עם עצמי. ותגידי, עד כמה חשוב לאוורר? זה מומלץ גם בימי מלחמה, או שזה פריבילגי וצריך לשמור על עורף חזק ולא להישבר וכל זה?
"במעמד מכובד זה אני רוצה להעניק לכל אחד ואחת מכם אישור להתלונן, מעכשיו ועד עולם. תקף גם, ואף בייחוד, לימי מלחמה, כולל כפל מבצעים. המון פעמים מטופלים בקליניקה שלי מרגישים אשמים על כך שהם מתלוננים כשיש אנשים מסכנים יותר, סובלים יותר, ואני מיד מזכירה את החוק שלי: לא משווים סבל לסבל. יש מקום לסבל של כולנו, תאמינו לי. אבל… יש כוכבית קטנה באישור הזה. תלונה היא אמנם זכות מולדת שלנו כהורים וכבני אדם ככלל, אבל, וזה אבל חשוב, אנחנו צריכים לוודא שהתלונה היא דרך לפרוק סטרס ולא מנגנון מייאש שמונע מאיתנו לפעול, להיות אקטיביים ולנוע בעולם. כמו כל דבר, איזון זה המפתח".
ואיך לא להדביק את הילדים? הם גם יכולים להתלונן?
"כל מה שאמרתי עד כאן תקף בעיניי גם לילדים. כשהילדות שלי מתלוננות, אני קודם כל מנסה להזכיר לעצמי שהתלונה שלהן היא לאו דווקא סימן לזה שאני אשמה במשהו או שאני לא מספיק טובה. ככה אני יכולה לפנות מקום לתלונה שלהן ולמהות שלה. כמו שלי מותר להתלונן, גם להן מותר להתלונן, כל עוד כל התנאים שהזכרתי כאן למעלה מתקיימים".
גם את מרבה להתלונן?
"ברור. יש לי הסכם קבוע עם חברה מאוד טובה: היא חברת התלונות שלי ואני חברת התלונות שלה. כשהיא מתבאסת על משהו, תקועה עם משהו, בסטרס - היא מתלוננת בפניי, וכשזה תורי, אני מתלוננת בפניה. שמנו לב שעצם התלונה ההדדית עוזרת לנו הרבה פעמים לפעול, להפיח תנועה איפה שנתקענו".
אז אם הגעתם עד פה (מה אני עפה, זמן מלחמה, זה לא שיש לכם משהו אחר לעשות כרגע), תזכרו שיש לכם פתק מהרופאה להתלונן ככל העולה על רוחכם. אבל אם יש לכם תלונות על הכתבה, תשמרו אותן ל-2030. זה לא הזמן.
