איך הגעת להקים עמותה?
"אם לפני כמה שנים מישהו היה אומר לי 'את תקימי עמותה ותהיי הבעלים של קבוצת פייסבוק מצליחה ויהיה לך אינסטגרם ממש פעיל', הייתי צוחקת שעות", מודה שירי קניגסברג לוי, "זה היה רחוק ממני אלפי שנות אור".
למה? מה היית לפני?
"מורה לחינוך מיוחד ואמא. כל עולמי היה התלמידים שלי והמשפחה שלי. הייתי שם במאה אחוז. מאוד אימהית, מאוד ביתית. בלי רשתות חברתיות, אולי קצת פייסבוק".
היא פרצה לחיינו בקורונה עם סרטון ויראלי משעשע על למידה מרחוק שכבש את המדינה. אחר כך המשיכה לפרסם סרטונים שאמנם הצחיקו את העוקבים הרבים שנוספו לה, אבל לא טלטלו את עולמם. ואז הגיעה תחילתו של המפנה. היא גילתה שבתה, אז תלמידת כיתה ז', עוברת חרם בבית הספר.
"אנחנו מדברות על שנה שלמה", היא נזכרת בעצב, "לא חודש-חודשיים, אלא שנה! אני עברתי בשנה הזאת איזשהו הליך רפואי לא פשוט, אז הייתי פחות עם יד על הדופק ממה שאני רגילה. זאת הסיבה גם שהיא העדיפה לא לשתף אותי".
מה קרה שם?
"ילדה אחת קמה בבוקר והחליטה שהבת שלי לא באה לה טוב בעין. היא חברה לעוד שלוש בנות שלא עצרו לרגע לחשוב האם הבת שלי פגעה בהן אי פעם, והן פשוט זרמו איתה. כדור השלג הזה, כשהוא מתחיל להתגלגל קשה מאוד לעצור אותו. זה אומר לא רק להפסיק לדבר איתה, אלא גם לא להזמין לשומקום - וזה הפך להיות משהו קבוע".
איך הגבת כשגילית את זה? איך הורה מגיב כשהוא מגלה שהילד שלו לא רצוי?
"זה לא רק להיות לא רצוי, זו התעללות של ממש. אני גיליתי שמעבר לאלימות מילולית הייתה גם אלימות פיזית. הדבר הראשון שהרגשתי הוא חוסר אונים מוחלט. מי שמכיר אותי - כמורה, כחברה, כרעייה וכאמא - אין אצלי חוסר אונים, לא קיים בלקסיקון, בטח לא מול ארבעת ילדיי. תמיד יש לי פתרונות ואלתורים. אני תמיד מצליחה לשלוף משהו מהכובע ולסדר את העניינים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי ממש חסרת אונים. אני זוכרת אותי יושבת באוטו חצי שעה, רק בוכה. עדיין לא התקשרתי לאף אחד, רק ניסיתי לעכל את מה ששמעתי, להבין איך זה בכלל קרה, איך זה הגיע אלינו הביתה. הבת שלי מעולם לא פגעה בזבוב. באופן מאוד מאוד טבעי, כשהילד שלך עושה משהו, זה לא שמגיע לו להיות מוחרם, אבל יש לך עם מה לעבוד, יש לך מה לתקן ומה לשנות, אבל אצלי לא היה כלום. זה היה עוד יותר מתסכל ועוד יותר מעציב".
מה הדבר הראשון שעשית אחרי שהפסקת לבכות?
"התקשרתי לאימהות של הילדות שפגעו בבת שלי. אז לא ידעתי את כל מה שאני יודעת היום על חרם. הייתי מאוד תמימה. את כל התקוות שלי תליתי בהורים שלהן. הייתי בטוחה שבסוף השיחה הן אשכרה ידפקו אצלי בדלת עם הילדות ויגידו: 'שירי, בואי נשב כולנו יחד ונראה איך אנחנו פותרות את זה'. התקשרתי לאמא הראשונה ונתקלתי באטימות ובזלזול שהדהימו אותי. הדברים שאמרתי היו קשים, לא עניין של מה בכך, אבל זה לא ממש עניין אותה. המשכתי לשנייה, לשלישית ולרביעית וקיבלתי את אותה תגובה. אני זוכרת אותי מנתקת את הטלפון האחרון ולא מצליחה להבין מה קרה כאן עכשיו. איך יכול להיות שהאדמה לא רעדה? היום אני יכולה להגיד שבתשעים אחוז מהמקרים הורים לא רק שלא משתפים פעולה, הם גם הופכים לתוקפים וממהרים לגונן על הנסיך והנסיכה שהם מגדלים".
איך הן הגיבו?
"משהו בסגנון 'טוב, בסדר, נדבר כבר, ביי' וברור לך ששום דבר לא קורה ולא הולך לקרות. מאוד התאכזבתי. היום שום דבר לא מפתיע אותי. אני מקבלת ערימות של הודעות מהורים. פנתה אליי אמא שהתקשרה לאמא אחרת ואמרה לה שהבת שלה מובילה חרם, ושאלה אם אפשר להיפגש ולדבר. האמא הזו ענתה לה: 'סליחה, אבל אם הבת שלי עושה חרם על הבת שלך, סימן שהיא יודעת למה'. כל מי שבא בטענות בנושא הזה למערכת החינוך, יש לו טעות מאוד גדולה. לצוות החינוכי יש חלק מאוד משמעותי, לפעמים הוא גם יכול להפוך את הקערה על פיה, אבל הוא לא אמור לחנך. מי שמביא את הילדים לאוויר העולם זה ההורים, ואם הם מגבים ולא משתפים פעולה ולא מושיטים יד להורה וילד במצוקה, למה שהילדים שלהם ישנו את ההתנהגות?"
הבית של הילדים השקופים
עם גילוי החרם קניגסברג לוי העבירה את בתה בית ספר. במוסד החינוכי החדש הבת פרחה והחרם נותר כזיכרון רחוק ומצלק. היא שבה לשגרת חייה והיה נדמה לה שהצליחה לשים את הסיפור הכואב הזה מאחוריה.
"שנה אחרי שהילדה עברה בית ספר והיא הייתה מוקפת בחברים, הייתי בטוחה שהמשכתי הלאה. לא דיברתי על החרם, לא ממקום של סוד, פשוט כי לא מצאתי לנכון. ופתאום ראיתי איזושהי כתבה בטלוויזיה על ילדה בגיל של הבת שלי שסיפרה על חרם שהיא עברה, והכול צף. מצאתי את עצמי באוטו, מצלמת סרטון שלא הכנתי את עצמי אליו, שמדבר על חרם. מאוד התלבטתי אם לפרסם אותו כי הנושא כבד ובכיתי בסרטון. זאת לא השירי המצחיקה שכולם מכירים. רק אלוהים יודע למה, פשוט לחצתי על 'פרסם'. מה שקרה בעקבות הפרסום, תפס אותי לא מוכנה. קיבלתי מאות הודעות מהורים שנמצאים במצוקה. ידעתי שיש דבר כזה שנקרא חרם. הרי אני מורה, אני מכירה את התופעה, אבל לא ידעתי שהיא כל כך רחבה. לא הצלחתי לענות לכולם, אז החלטתי לפתוח קבוצת פייסבוק בשבילם. קראתי לקבוצה 'ים של חברים' והזמנתי הורים להיכנס לשם ולחפש חברים לילדים שלהם. מטרת הקבוצה הייתה נטו שילדים לא יהיו לבד, שייפגשו, כי אני יודעת מה זה להיות אמא שמשוועת שלילדה שלה יהיו חברים".
מקבוצה בפייסבוק הגעת לעמותה.
"הקבוצה התחילה מעשרה אנשים והיום יש שם כבר 40 אלף חברים. עם הזמן הבנתי שאני חייבת שיהיו לי סניפים ביישובים בכל הארץ כי אני רוצה שהחברות בין הילדים תהיה נגישה ולא מבצע לוגיסטי. לאט לאט זה תפס תאוצה ולפני שנה וחצי הקבוצה הפכה לעמותה. חברה אליי מישהי מדהימה בשם נועה אלון חזן שהיום מנהלת אותה יחד איתי. יש לנו עשרות סניפים בפריסה ארצית. כל סניף כזה מובל על ידי מלאך והילדים אשכרה יוצאים מהבית, נפגשים זה עם זה, מרגישים רצויים בעולם.
"אנחנו עושים המון פעילויות. במרוצת הזמן גיליתי שאחת התקופות הכי קשות לילדים שקופים, היא תקופת החגים. בפורים הם לא מתחפשים, בל"ג בעומר הם אף פעם לא מוזמנים למדורה, ובעצמאות הם הולכים עם האחים הקטנים, אז שמנו לעצמנו למטרה לחגוג את החגים הגדולים באופן ארצי.
"בתחילת יולי עשינו מסיבת פתיחת קיץ בחוף הים בתל אביב עם בית ספר לגלישה. הגיעו מאה ילדים, זה היה מטורף לראות את זה. אנחנו מפרסמות את זה בקבוצה ולאט לאט עוד הורים עושים את הצעד הזה ויוצרים קשר. יש הורים שקשה להם להודות שהילד שלהם לא אהוב, ואני כל כך מבינה אותם. זה באמת מאוד קשה, אבל כשהם רואים כמה הילדים פורחים בפעילויות, זה שווה את זה. יש כמובן גם את ההורים שכבר הגיעו לקצה, כך שהם לא חושבים פעמיים. הם שולחים לי הודעות בסגנון: 'איך אפשר להצטרף? הילד שלי לבד כל הזמן".
מה למדת מארבע שנים של התעסקות יומיומית בחרמות?
"שחרם אמנם מתחיל מילד-שניים, אבל הוא לא יכול להתקיים ולהתמשך אם אין שותפים. בהרצאות שלי אני לא פונה אף פעם לא לצד המחרים או המוחרם, אלא דווקא לתשעים אחוז שיושבים על הגדר, כי בעיניי משם תגיע הישועה. השתיקה שלהם והזרימה שלהם היא שנותנת את הביטחון ואת הכוח למי שמתכנן ומבצע את החרם.
"אחד הדברים שאני נתקלת בהם תכופות זה צילומי מסך של הורים שתפסו תעוזה וכתבו בוואטסאפ 'תשמעו, הבת שלי לא הוזמנה ליום הולדת של הילד הזה', וכל ההורים רואים את ההודעה ושותקים. אני לא יודעת מה המניע שלהם, אולי היעדר רצון להתערב, אולי פחד להגיב נגד האמא המזמינה, אולי מחשבה שהילד שלהם בכל מקרה לא קשור לאירוע, אבל זאת טעות נוראית. השתיקה - גם של הילדים וגם של ההורים - מובילה ילדים אחרים לתהום הכי עמוקה שיש, וכולנו יודעים שלפעמים אין משם דרך חזרה".
כבר היו מקרים שזה נגמר בהתאבדות.
"בהחלט. כשילד שם קץ לחייו, כולם בוכים. למה אתם מחכים שזה יקרה? איפה הייתם כשהורה פנה אליכם? צריך להבין שההשלכות העתידיות של חרם הרסניות ובאות לידי ביטוי בהמון תחומים בחיים. ילדים מפתחים חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך והיעדר אמון בבני אדם. אני רואה את הילדים שמגיעים אלינו, ולחלקם מאוד קשה להתחבר לילדים אחרים, ובצדק. הם התרגלו להיות דחויים והם מרגישים שאין להם בכלל מקום. יש ילדים שההורים שלהם אמרו לי 'הם לא מבינים איך יכול להיות שאוהבים אותם'".
משפט עצוב.
"מאוד. יצאתי עם ילדה בת עשר לסיור בכנסת מטעם העמותה והיא סיפרה לי על כל מיני אירועי אלימות בבת הספר. שאלתי אותה למה היא לא שיתפה את המורה, למה היא לא ניסתה להפסיק את זה. היא ענתה לי תשובה שאני לא אשכח בחיים: 'אני מעדיפה שירביצו לי מאשר שיתעלמו ממני'. זה לא משפט שאמורים לשמוע מילדה בת עשר.
"אני ונועה נסענו לבית חולים שניידר, למחלקת ילדים, לבקר ילדה שהגיעה לכסא גלגלים בגלל שהיא עברה חרם מאוד קשה, לא מצאו אצלה שום דבר. היא הגיעה לכסא גלגלים רק מהמצב הנפשי הקשה שנקלעה אליו. באותה מחלקה שכבה נערה בת 16 שאושפזה אחרי ניסיון התאבדות. היא הייתה עם בגדים ארוכים והיה נורא חם. אמא שלה סיפרה לי שלא הפסיקו לקרוא לה שמנה, דבה, פתחו רק עליה קבוצות לדיונים. הוואטסאפ הוא כמו כלי נשק".
בואי נדבר על רשתות חברתיות. החרם השתנה במרוצת השנים. אם פעם הוא התקיים אך ורק בשעות הלימודים, היום הטכנולוגיה מאפשרת אותו 24/7.
"ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, הרוע והאכזריות עולים שלב. יש היום כל כך הרבה דרכים לפגוע. לפעמים אף אחד אפילו לא יודע מי הפוגע. אם פעם לא הוזמנת ליום הולדת, אז יכולת לבוא הביתה, להיות עם השכנים או עם ההורים ואיכשהו להתנתק. עכשיו את מגיעה הביתה ורואה את כל הבנות של הכיתה בסטורי, חוגגות בלעדייך. זה כמו להכניס סכין ולסובב אותה".
מה המטרה הסופית של "ים של חברים"? לאן את שואפת להגיע?
"אנשים שפותחים קבוצות פייסבוק רוצים שהיא תגדל עם הזמן. החלום שלי ושל נועה זה שיבוא יום ונוכל לסגור. לצערי, נכון לעכשיו, קורה בדיוק ההיפך. אנחנו כל הזמן עם הסיסמה 'לא משאירים אף אחד לבד' אבל אנחנו רחוקים ממיגור התופעה. הקבוצות שלנו תופחות וגדלות. מצד אחד, זה מאוד מעציב אותי. מצד שני, משמח אותי שהם מוצאים את המקום שלהם".
