כולנו איחרנו מדי פעם לשיעור בבית הספר, יצאנו במהלכו לשירותים, הלכנו לאחות, העמדנו פנים שאנחנו לא יודעים את התשובה לשאלה בכיתה סתם כי לא בא לנו לענות, או בחרנו נושא למצגת לפי מה שקל ולאו דווקא לפי מה שמעניין אותנו ועוד. אבל כאשר ילדים שמגמגמים משתמשים באסטרטגיות כאלה, ועוד רבות אחרות, הסיבה היא אחרת מזו שאנחנו מכירים.
למעשה, הם נאבקים בכל הכוח כדי להסתיר את היותם ילדים מגמגמים, וזאת, מסיבה אחת עיקרית והיא החשש מתגובת הסביבה.
מהו גמגום?
גמגום מוגדר כהפרעה בדיבור עם בסיס נוירו-פיזיולוגי. המשמעות היא שהמקור לגמגום אינו פסיכולוגי או רגשי, והוא אינו בעיה קוגניטיבית. הגמגום קשור לאופן שבו המוח שלנו מחווט, כאשר יש מעין תקלה פיזית במערכת המוטורית של הדיבור. התיאוריה שלפיה ילדים מגמגמים ו/או ממשיכים לגמגם בגלל טראומה או בעקבות משהו שהוריהם אמרו ועשו, הופרך כבר מזמן.
הגישה הטיפולית בשנים האחרונות מקדמת התמודדות אקטיבית עם הגמגום, הפחתת הימנעויות והטמעת חוויית דיבור חיובית. חשוב להגיד שאין גישה טיפולית, כדור או מכשיר כלשהו שביכולתם להעלים את הגמגום ב-100%. היזהרו ממי שטוען אחרת.
כ-5% מהילדים בגילי 2-7 יחוו גמגום. לחלקם הגדול הגמגום יחלוף תוך שנה-שנתיים, אך יש סיכוי שהוא יימשך גם בחייהם הבוגרים.
קראו עוד:
איך מטפלים בגמגום?
בשנים האחרונות המחקר שעוסק בגמגום צועד קדימה ומביא לשינוי באופן שבו מטפלים בגמגום. בעבר, טיפולים בגמגום עסקו בעיקר בלימוד המטופל לאמץ לעצמו דרך דיבור חדשה שמסתירה את הגמגום. היום אנחנו יודעים שזו אינה הדרך הנכונה להתייחס לגמגום, כך מסביר עמרי ליפצין מנכ"ל אמב"י - ארגון האנשים שמגמגמים בישראל.
"הסיבה לכך היא שכאשר שמים את כל כובד המשקל על אסטרטגיות ליצירת שטף, בעצם מסמנים למטופל שגמגום הוא משהו שיש להסתיר בכל מחיר, ובכך מנציחים את מנגנון ההסתרה והבושה", הוא אומר, "השינוי בגישה להתמודדות עם גמגום הוא מתן משקל גדול יותר לשיח על חיים לצד הגמגום, קידום איכות חיים וחווית דיבור חיובית גם כאשר הדיבור אינו שוטף.
לניסיונות יום-יומיים מתמשכים להסתיר את הגמגום יש השלכות ארוכות טווח על איכות חייו של האדם. זה מתחיל כבר בילדות וממשיך לאורך כל החיים. הבושה, הפחד והאכזבה המלווים את ההסתרה, גובים מחיר כבד מהילד. כחברה, מוטלת עלינו האחריות ללמידה, להנגשה ולהתאמת הסביבה עבור הילד, במיוחד במערכת החינוך. למשל, מורים שמתעקשים למדוד מהירות ושטף קריאה, ויתור מראש על השתתפות הילד בטקסים, השלמת משפטים במקום הילד ועוד.
"לניסיונות יום-יומיים מתמשכים להסתיר את הגמגום יש השלכות ארוכות טווח על איכות חייו של האדם. זה מתחיל כבר בילדות וממשיך לאורך כל החיים. הבושה, הפחד והאכזבה המלווים את ההסתרה, גובים מחיר כבד מהילד"
מובן שמקור ההתנהלות הוא בסטיגמות או בחוסר הבנה של הגמגום והשפעותיו על הילד. לתפיסתי, ההמלצה היא גורפת: כאשר נתקלים בילד עם מגבלה או קושי כלשהו, יש לעצור ולחשוב איך אנחנו יכולים לסייע לו, בלי לעשות עניין או להעמיד אותו במצב לא נעים. תמיד רצוי להתייעץ עם הילד עצמו, ואין בעיה גם לבקש הדרכה מקלינאית התקשורת המלווה את הילד, או מצוות הייעוץ בבית הספר, כדי להיטיב את ההתמודדות איתו. למשל, אפשר לבדוק עם הילד אם ירצה להכין הרצאה בנושא לכיתה ולענות על שאלות הילדים.
מדוע ילדים נוטים להסתיר את הגמגום?
ממחקר שהתפרסם לאחרונה עולה כי ילדים נוהגים להסתיר את הגמגום שלהם בגלל החשש שיקבלו מסרים הרסניים מסביבתם או יחוו סנקציות שונות. לכן, בניסיון להימנע מסטיגמה שתדבק בהם, הם משתמשים בהסתרת הגמגום כאסטרטגיה עיקרית להגנה עצמית.
הפתיעה במיוחד עוצמת הדיווח של הנשאלים לגבי הנצחת תפיסת הדיבור השוטף כאידיאל. חלק מהמשתתפים דיווחו כי למדו טכניקות של הסתרה דווקא במהלך טיפולים בגמגום - ממצא מטריד במיוחד לנוכח הקורלציה בין הסתרה לבין מצוקה וירידה באיכות חיים של אנשים מגמגמים.
בהמשך להמלצות המחקר, ובשיתוף עם אמב"י, ריכזנו תשובות לשאלות שעולות בהקשר הגמגום בקרב ילדים:
האם לדבר עם הילד על הגמגום או להתעלם ו"לא לעשות עניין"?
אם לא נותנים לגמגום שם, הילד עלול לא להבין מה לא בסדר איתו והוא רק יחווה הרגשה כללית של שונות. לכן, ובהמשך לכל הנאמר, רצוי ואף מתחייב לדבר על כך - ברגישות, בהתאמה לגיל ובהכלה. יש להבין ממנו איך הוא רוצה להתמודד בכיתה ועם החברים, ולפי רצונו נחזק אותו וניתן לו את הכלים לעשות זאת. כך נסמן לילד ש"להיפטר מהגמגום", כלומר להסתירו, אינה אפשרות מיטבית.
אילו כלים אפשר לתת לילד כדי לדברר את הגמגום?
דרך שמצאנו שעוזרת מאוד להתגבר על הגמגום היא הסברה. נרצה לצייד את הילד ואת סביבתו במידע מהימן אודות הגמגום, על מנת שבמקרה שהסביבה מגיבה מתוך חוסר היכרות, הילד יוכל להסביר ולנטרל השפעות שליליות. לדוגמה, אם ילד נמצא בסיטואציה שהוא לא מצליח להוציא את המילה ותגובת הסביבה היא "יאללה, דבר, מה בלעת את הלשון?", התגובה של הילד לא תהיה היעלבות, אלא הוא יוכל להגיד למשל -"אני אדם שמגמגם, ייקח לי עוד רגע להשלים את המשפט". כך גם יוצרים אצלו את ההבנה שהוא אינו אחראי לאופן שאחרים מגיבים לגמגום שלו, מה שיעזור לו להיפטר מרגשות האשמה הנלווים לכך.
האם לתת לילד לגמגם ולדבר בעצמו או לעזור לו?
למרבה הצער רבים מהילדים לא שומעים את המסר החשוב - זה בסדר לגמגם. חשוב לתת לילד ביטחון בדיבור שלו ואת ההרגשה שהגמגום שלו לא מפריע. אם הוא לא יפריע לו, הוא גם לא יפריע לסביבה.
ההמלצה היא לא לנסות להשלים מילים, לא לקטוע אותו ולא לייעץ לו לדבר לאט/לעצור/לקחת אוויר. הוא יודע לדבר, ויודע מה הוא רוצה להגיד. אנחנו רוצים לתת לילד הרגשה שהקשבנו לו - זה יוצר אצלו סיפוק וגם אצלנו. נרצה להאזין לילד בסבלנות עד סוף דבריו. אם נקטע אותו, הילד ינסה לדבר מהר כדי שלא נעזוב אותו באמצע דבריו, או לחילופין הוא יבין שדבריו אינם חשובים ויסיק שאולי להבא לא כדאי לדבר מלכתחילה.
אחת הדרכים שבהן אפשר לתת לילד לרכוש ביטחון בגמגום שלו היא להשתתף במפגשים ייעודיים עם ילדים שמגמגמים בפרט, ועם אנשים שמגמגמים ככלל. כאשר הוא שומע גמגום אצל אחרים, הוא מבין שהוא לא לבד, שזה לא נורא, שאפשר לדבר בכיף ושמקשיבים לו, מה שמעלה את הביטחון העצמי שלו.
האם אדם שמגמגם הוא נורמטיבי?
התשובה היא חד-משמעית כן. אין הבדל בין אנשים שמגמגמים לבין כלל האוכלוסייה במדדי אינטליגנציה וכישורים. וזה מסר שחשוב להעביר לילדים - בדיוק כמו שילדים עם משקפיים, או עם משקל עודף, או ילדים שקומתם נמוכה מהממוצע אינם שונים ביכולות שלהם, כך גם ילדים שמגמגמים. הם כאחד האדם ויוכלו להשיג כל מטרה אשר ייבחרו.
איך לבנות סביבה בטוחה בבית הספר?
לעיתים מורים אינם מכירים את כל העובדות על הגמגום, דבר שמקשה עליהם להתמודד עם הקושי של הילד, ובפעמים אחרות הם אינם ערים לכל המורכבות הרגשית שהילד חווה. באמצעות ביצוע התאמות (יותר זמן, בחירה מתי התור, בלי "שאלה בהפתעה", מתן אפשרות להציג לבד), ובאמצעות הסברה למחנכים ולצוות - אפשר להקל על הילד. כאשר הילד נמצא בסיטואציה תקשורתית שבה הוא מרגיש לחץ וצורך להיאבק על הזכות שלו לדבר, יכול להיווצר לחץ שפתי, לחץ תקשורתי ולעיתים גם לחץ רגשי, שעלולים להשפיע על ההופעה של הגמגום.
האם ומתי לפנות לטיפול?
יש מקרים שבהם מומלץ לפנות לקלינאי תקשורת שמתמחה בגמגום, למשל אם הגמגום מחמיר כך שהילד נאבק איתו בתנועות נלוות כמו הסתרת הפה עם היד, הטיית הראש הצידה וכדומה; אם הגמגום נמשך יותר מתקופה שבין שלושה חודשים לחצי שנה; אם אתם מרגישים בלבול או צורך להבין טוב יותר כיצד להתמודד עם המצב, ולתקשר עם הילד בטבעיות; בכל מקרה שבו אתם חשים שבנוסף לגמגום יש קושי שפתי או קשיים בהגייה.
במקרים רבים מדובר בהדרכה להורים ללא הילד. בגילים נמוכים יש סבירות גבוהה שהגמגום יחלוף מאליו, אך כדי לסייע לכך חשובה ההתייעצות עם הגורמים המומחים.
**
ב-31 במרץ יקיימו באמב"י יום משפחות - אירוע חברתי ייחודי לילדים ונוער מגמגמים ולהוריהם, שבו יעברו הילדים וההורים סדנאות, פעילויות ובעיקר ייפגשו עם עוד ילדים שמגמגמים ועם הוריהם. לפרטים נוספים על האירוע ועל דרכי טיפול והתמודדות, וליצירת קשר עם אמב"י לחצו כאן >>
עדי רימל היא קלינאית תקשורת מטפלת בגמגום, מנהלת מרכז ''מדברים'' בנתניה
