החופש הגדול בשיאו - והילדים שוב בבית. אחרי "שנת הזום" הם מוצאים את עצמם עדיין מוקפים במסכים, ניידים וטכנולוגיה, אבל גם בנו ההורים שכולים לעשות משהו בנידון.
אני זוכר שכל ההורים בבית הספר דיברו על הילד ה'מופרע' של חבר שלי: כשהוא הגיע לגיל 13 הוריו הציעו לו מתנה מיוחדת - טיול בר מצווה לאיזה יעד שייבחר באירופה. הבן הדהים אותם שסירב לכך בתוקף, והכריז בחגיגיות שהוא מבקש להתחיל לצעוד בשביל ישראל. הוא הגדיל וביקש שהם יבלו על המסלול שבוע ויספיקו כמה שיותר בו – ואם אפשר אז גם בלי טלפונים ניידים.
קראו עוד:
חבר שלי, סמנכ"ל בחברת סטארט אפ שמנהל את יומו באמצעות הסמארטפון, ולא ממש מתפקד בלעדיו, הרגיש אבוד לגמרי מול המחשבה שייאלץ לעשות זאת: להתנתק.
הבן התעקש: "אבא, עזוב אותי מטיסה ליורו-דיסני. אני רוצה זמן איכות איתך, רק ואני ואתה. בלי טלפונים ובלי עבודה". באותו רגע, סיפר לי, זו הייתה הפעם הראשונה שבה לא היה בטוח שעשה נכון כשרשם את הילד לחוגי הסיירות של קק"ל.
"החופש הזה הוא לא סתם עוד 'חופש גדול', הוא מגיע אחרי השתעבדות בלתי פוסקת שהזום כפה על הילדים שלנו: שיעורים, שיחות, מפגשים, פעילויות ובעיקר רביצה אחת גדולה מול קוביות שחורות"
יש להניח שכמו אותו ילד של חברי הטוב, שככל הנראה צמא ליחס אישי נטול מסכים, כך החופש הגדול שנמצא כעת בשיאו פוגש את ילדי "דור ה-Z" רוויי שעות מסך ובהייה בזום, רוצים את מערכת היחסים והקרבה הישירה מול הוריהם.
ומה אתכם, ההורים? "תשמע, אני לא משתגע על זה", אמר לי פעם אבא של תלמיד, "אבל בוא נדבר בכנות, עשר השעות בממוצע שהילד צופה במסכים שונים הוא שקט תעשייתי עבורי. יש לי המון עבודה שאני צריך להספיק, זאת ההזדמנות שלי להשלים פערים".
יש הורים שמרגישים חסרי אונים נוכח ה"נבצרות" הזאת של ילדיהם. אמא של תלמיד שלי (אגב, מאותה כיתה), שיתפה אותי אותי ואמרה: "מהרגע שהילד שלי פוקח עיניים ועד 23:00 בלילה הוא דבוק למסך - טלוויזיה, מחשב, נייד, לא משנה. הזמן היחיד שאני יכולה להחליף איתו מילה הוא כשהוא רוצה לאכול ולשתות. זה עצוב ומתסכל".
נראה שהחופש הזה, יותר מהכול, "זועק" לזמן איכות שלנו עם הילדים שלנו. מדובר בילדים ובני נוער שבשל הלימודים המקוונים מרחוק, בזום, הם העבירו עשרות שעות - אם לא יותר - מול המסך. ועל גבי זה נוסיף את הרגלי צריכת המדיה השגרתית שחלק מהם, וחלק מאיתנו, "מסניפים" באופן שוטף.
החופש הזה הוא לא סתם עוד 'חופש גדול'. הוא חופש שמגיע אחרי השתעבדות בלתי פוסקת שהזום כפה על הילדים שלנו: שיעורים, שיחות, מפגשים, פעילויות ובעיקר רביצה אחת גדולה מול קוביות שחורות שהופכות לפרצופים, שנעלמים ומופיעים ושוב נעלמים.
ילדים ובני נוער שאולי צריכים להיזכר איך מרגיש טיול פשוט בשבילי הארץ (ולא, אם אתם חושבים שהטיול שנתי המקוצר מטעם בית הספר בסוף השנה "סגר" את הפינה, אז לא): שקיעה עוצמתית מעל צוקי מנרה, צלילי המים בנחל כזיב, מרבד הפרחים של רמות מנשה).
ילדים ובני נוער שתקופה ארוכה לא חוו איך מרגיש לשבת על כוס פינג'ן בבניאס, או להתפנק עם שוקו חם וקצפת בקניון צפוני או דרומי - או במרפסת הבית. רק להסתכל אחד לשני בעיניים. רק להקשיב, לדבר. רק להתנתק לשעה אחת יקרה ממסיחי הדעת.
ילדים ובני נוער שאולי סוחבים את "טראומת המסכים" ומחכים למבוגר האחראי שיזכיר להם שיש עולם בחוץ, והוא יפה וקסום. ולפעמים הוא קיים פשוט בין שני אנשים קרובים שמחליפים חוויות ומדברים מנפשם לצד כוס קפה.
זה ייקח חצי שעה, ואולי כמה שעות - העיקר שתתנו לילדים את התחושה שבשבילם, אבל לגמרי בשבילם, נברא העולם. שאין דבר שמעניין אתכם יותר בזמן הזה מלשמוע אותם. להקשיב להם באמת, ולחיות.
