פעם, עד ממש לא מזמן, לא היה דבר ששימח אותנו יותר מאשר לחזור הביתה היישר לחיוכים השמחים של הילדים שלנו, רגע לפני שהם קופצים עלינו לחיבוק גדול. כמה התרחב לנו הלב כששמענו אותם אומרים "אני אוהב אותך", וכשידענו שהם רוצים להיות רק איתנו. והנה, לא רק שהמחוות האלה פסקו, אלא שנדמה שהילדים מתרחקים מאיתנו, ואפילו מתביישים בנו. וזה קשה.
קראו עוד:
כן, זה קשה - אנחנו נעלבים, מאוכזבים, לא יודעים איך להתייחס לדבר החדש והמפתיע הזה, שגם לא ממש מובן לנו, כי הרי כלום לא השתנה מבחינתנו. אז בואו נעשה סדר:
עם תחילת גיל ההתבגרות, שלפי מחקרים מתחיל היום כבר בערך בגיל תשע, הילדים שלנו מתחילים את משימת ההתבגרות שלהם. הגיל הזה הוא מעין גשר בין הילדות לבין הבגרות, שבמהלכו הם מגבשים את זהותם החדשה כבוגרים - ולא רק כילדים שלנו. כלומר, אם היום הם מגדירים את עצמם כ"בן/בת של", בסיומו של גיל ההתבגרות הם יהיו הם עצמם. ישות אוטונומית ונפרדת מאיתנו לחלוטין.
כדי לצלוח את משימת גיבוש הזהות העצמית החדשה, הם נדרשים להתרחק מאיתנו, ההורים שלהם. הם לא יכולים להמשיך להעריץ אותנו, כמו בילדות, ובמקביל להתרחק מאיתנו. לכן, הם מתחילים לראות אותנו כמבוגרים, שלא לומר זקנים מהמאה הקודמת - לא עדכניים, לא מבינים כלום, פאתטיים, מביכים, לא שולטים במדיה הדיגיטלית וכדומה.
יתרה מכך, בעוד שמאיתנו הם מתרחקים, אל חבריהם מאותה קבוצת גיל, בני קבוצת השווים, הם דווקא מתקרבים. מכנה משותף משמעותי של קבוצת החברים הוא ההתרחקות של כולם מההורים שלהם, לצד מאפיינים משותפים של שינויים פיזיים, רגשיים וקוגניטיביים שמתרחשים אצל כל המתבגרים בשנות ההתבגרות.
"כדי לצלוח את משימת גיבוש הזהות העצמית החדשה, הילדים שלנו נדרשים להתרחק מאיתנו, ההורים. הם לא יכולים להמשיך להעריץ אותנו, כמו בילדות, ובמקביל להתרחק מאיתנו"
האתגר ההורי שלנו הוא לא להיעלב ולא "לשבור את הכלים" מול התנהגויות אלה. לתפיסתי, הדרך הנכונה היא לא להיפגע או חלילה להעליב חזרה, משום שאין בכך שום תועלת והיחסים רק יוחרפו. הדרך הנכונה היא לשנות את זווית הראייה ההורית שלנו להתנהגות.
עלינו להבין שהתנהגות זו אינה מכוונת נגדנו ההורים, אלא מכוונת בעדם, בעד המתבגרים. ברגע שזו תהיה זווית הראייה שלנו, התגובות שלנו תוכלנה להיות מתונות יותר, ענייניות יותר ואמפטיות יותר לסערת ההתבגרות שאיתה מתמודדים ילדינו.
"האתגר ההורי שלנו הוא לא להיעלב ולא "לשבור את הכלים". לתפיסתי, הדרך הנכונה היא לא להיפגע או להעליב חזרה. אין בכך שום תועלת והיחסים רק יוחרפו. הדרך הנכונה היא לשנות את זווית הראייה ההורית שלנו להתנהגות שלהם"
חשוב שנבין שהמתבגרים שלנו נמצאים בעיצומה של משימה התפתחותית לגיבוש הזהות העצמאית שלהם. למעשה, הם אומרים - שחררו אותי לגלות את דרכי כבוגר, וכדי להצליח במשימה אני חייב להתרחק מכם. לכן, ההאשמות נגדכם הן רק כלי עבור המתבגרים לממש את המשימה ההתפתחותית שלהם.
חשוב להדגיש - אין בהתנהגות זו של המתבגרים מאום לגבינו. המתבגרים שלנו אוהבים אותנו וזקוקים לנו בדיוק כמו בילדות הצעירה, הם פשוט נדרשים למשימת ההתבגרות שלהם, ומכאן התנהגותם השונה. כשמסתכלים על זה כך, אפשר גם להירגע ולהבין שמדובר שלב קצר במעגל החיים, ובעיקר בכזה שחולף. הרי, תוך שנים ספורות ההורמונים יתמתנו, המתבגרים יהיו שקולים יותר, מושפעים פחות מחבריהם ויחזרו לקשר מיטבי והדוק איתנו.
לצלוח את התקופה המאתגרת
ההבנה שלנו את המצב שלהם היא משמעותית, אז בואו נבין שזה צורך התפתחותי משותף כמעט לכל המתבגרים. נבין שזו תקופה חולפת, ולכן עלינו לשנות את זווית הראייה שלנו. בסופו של דבר, המטרה שלנו היא לייצר מערכת יחסים טובה עם המתבגרים שלנו - נרצה שהם ישתפו אותנו, יחלקו איתנו חוויות משמעותיות ויתייעצו איתנו. הם יעשו כך, רק אם יידעו שאנחנו פה עבורם - לא נעלבים, לא שיפוטיים ולא ביקורתיים.
ככל שנזכור שהמטרה שלנו היא לייצר יחסים מכבדים, כך נוכל להתעלם מהביטויים המקטינים מצידם ופשוט לא לתת להם מקום. על ידי כך נוכל להדגים להם מודלינג של איפוק, התחשבות, הכלה ואמפתיה. ואלו הן בדיוק המיומנויות שדרושות להם בגיל ההתבגרות הסוער.
במעגל החיים, במשך רוב חיינו אנחנו נהיה הורים למתבגרים ולבוגרים. לכן, חשוב שנדע לא לקחת ללב את הפידבק השלילי שאנחנו חווים, אלא נבין שזה חלק קטן מתהליך ההתבגרות, ונעשה כל מאמץ להיות רגועים, מכילים ומבינים. הילדים שלהם נמצאים כעת בסערת ההתבגרות, ועלינו להתאים את התפקיד ההורי לצרכים המשתנים שלהם, ולשמש עבורם עוגן יציב.
לאה שטרן היא מרצה ומנחת הורים, מכון אדלר
