נדמה שאין מישהו שפספס בשבוע שעבר את התמונה של הזמרת עדן בן זקן, לבושה בבגד ים ואוחזת בבנה הפעוט. הרבה מאוד מילים נכתבו מאז על התאמת התצלום למצב המשפחתי, להורות, לערכים, לצניעות וכדומה. התגובות הרבות לתמונה שבן זקן העלתה באינסטגרם עסקו בגופה ובלבושה של הזמרת. על עצם העלאת התמונה של בנה הפעוט, לא ניתנה כמעט התייחסות.
קראו עוד:
עדן בן זקן היא רק דוגמה אחת מתוך רבות אחרות. ידוענים רבים מפרסמים תמונות משפחתיות עם ילדיהם הצעירים, ולא רק הם - זו תופעה די נפוצה בקרב הורים בישראל. המנהג לפרסם תמונות מבילוי משפחתי בחוף הים, תמונות של הילדים מסיום המסגרת החינוכית, תמונות של הילדים מחופשים, תמונות מארוחות החג ועוד ועוד - הפך לשגרה. לעיתים נראה שהרשתות החברתיות הפכו למעין אלבום התמונות המשפחתי והאישי שלנו ושל ילדינו.
האמת, בדרך כלל מדובר בתמונות מקסימות, של ילדים כובשים לצד הורים גאים. אז אם כך, למה לעשות עניין מהנושא? לתפיסתי, כדאי להבחין בין תמונות שאנחנו מעבירים בשמחה לקבוצה המשפחתית האוהבת, לבין העלאת תמונות בפרסום נרחב. במקרה הזה, התשובה טמונה באי הסכמתם של הילדים להשתתף בפרסום הפומבי שנשאר ברשתות לעד. למעשה, אנחנו מפרים את פרטיותם של ילדינו בלי לקבל את אישורם.
"במקרה הזה, התשובה טמונה באי הסכמתם של הילדים להשתתף בפרסום הפומבי שנשאר ברשתות לעד. למעשה, אנחנו מפירים את פרטיותם של ילדינו מבלי לקבל את אישורם"
כולנו יכולים למצוא ברשתות גם שפע של תמונות של ילדים בפוזה מצחיקה, בפרצוף בוכה, בפרצוף זועף, עם ארטיק שנוזל על כל הפנים ועוד. כלומר, לא כל התמונות מחמיאות. ושמתי לב שרוב התמונות הן של ילדים צעירים. זה מובן לגמרי, כי כשהילדים שלנו מתבגרים - הם מבקשים מאיתנו, שלא לומר אוסרים עלינו, לפרסם תמונות שלהם ללא רשותם. אז כשחושבים על זה כך, מי נתן לנו את הזכות להחליט עבורם בפרסום הזה כשהם צעירים?
האם זה צורך שממוקד בטובת הילדים, או כזה שממוקד ברצון שלנו? נדמה שהתשובה ידועה. לכן, כדאי שאנחנו ההורים ניתן את הדעת לכך, ונבחר במינון שמתאים לנו, אבל גם לילדים שלנו, בראייה ארוכת טווח. כדאי שכל הורה יחליט מה נכון עבורו - אם לא להעלות כלל תמונות, אם להעלות במידה, או אם להעלות כל תמונה שתגרור עוד לייקים.
לדעתי, חשוב שנבין את תפקיד ההורי שלנו בהקשר הזה. והיות שהוא כולל אחריות ובגרות, בואו ניקח בחשבון שיש סיכוי הילד שלנו, בבגרותו, יתבאס או יובך מהתמונות הללו. בחו"ל כבר היו מקרים שבני נוער תבעו את הוריהם על פרסום שכזה. כן, תחושת אי הנוחות של המתבגרים מההיסטוריה האישית המוכרת להמונים, עלולה בסופו של דבר גם לפגוע ביחסים שלנו איתם. יתרה מכך, התמונות האלה עלולות לפגוש את הילד שלנו בעתיד בכל מני מצבים ומקומות, ואין לנו דרך לדעת כיצד הם יגיבו לפרסומים השונים. בהחלט ייתכן שזה מצע להתפתחות כינויי גנאי, הקנטות ו"צחוקים" על חשבונו.
"בואו ניקח בחשבון שיש סיכוי הילד שלנו, בבגרותו, יתבאס או יובך מהתמונות הללו. בחו"ל כבר היו מקרים שבני נוער תבעו את הוריהם על פרסום שכזה"
נקודה נוספת ששווה לתת עליה את הדעת היא הדוגמה האישית שלנו לילדינו. הרי, אם אנחנו בעצמנו לא מסננים ומעלים כל תמונה, לא נוכל לדרוש מילדינו המתבגרים להימנע מהעלאת תמונות שהם רוצים כי בעיניהם הן מוצלחות. לדעתי, אנחנו מפספסים כך את ההזדמנות ללמד את ילדינו שיעור משמעותי בפרטיות ובשיקול דעת, בעולם הווירטואלי שבו אנחנו חיים.
כהורים לילדים צעירים, אנחנו ממוקדים מאוד בהורות, והפרסום של הילדים המתוקים שלנו יכול לחזק אותנו - להעניק לנו הכרה חיצונית בילדינו המקסימים ובנו כהורים. עם זאת, חשוב לומר, רוב חיינו נהיה הורים למתבגרים ולבוגרים, ועלינו לחשוב, כבר עתה, אם נכון להפר את פרטיותם של ילדינו עבור פרסום שמועיל לנו, אך עלול בעתיד לגרום אי נעימות להם, ובמקרים מסוימים גם להזיק להם וליחסים בינינו.
לאה שטרן היא מרצה ומנחת הורים, מכון אדלר
