בתקופה האחרונה הארץ כולה גועשת סביב התכנים הבוטים, הקללות והתנהגויות האנטי-חברתיות שמתבטאות על המסך בתוכניות ריאליטי. וזה לא ממש מצב חדש, הרי מדי פעם עולות טענות על אלימות וחוסר כבוד בתוכנית כזו או אחרת שאליה נחשפים לא מעט בני נוער.
קראו עוד:
גם אם החלטנו לא לצפות בתוכניות כמו "האח הגדול" ודומות לה, הרי שסביר שהמתבגרים שלנו צופים בהן דרך אחד המסכים האישיים הנמצאים בבית. יש להניח שגם אם הצלחנו למנוע את הצפייה בשלל המסכים, עדיים קיים סיכוי סביר שהמתבגרים צופים בתכנים אלה עם חבריהם מחוץ לבית. וככל שנתלונן באזניהם יותר, כך גדלים הסיכויים שהתוכן יפתה אותם יותר, זה הרי ברור.
כהורים, לא די לנו להתלונן על התופעה ולומר למתבגרים שלנו משפטים כמו - "אני לא מאמין שאתה רואה את התוכנית הזו" וכדומה, אלא עלינו לייצר מהלך אקטיבי שמוודא שהילדים שלנו יבינו את הבעייתיות בתכנים, יבינו את ההשפעה המזיקה שלהם ובעיקר יבינו כי זו אינה דרך מומלצת להתנהג או לדבר.
חלק מהתפקיד ההורי הוא לתווך עבור ילדינו את המציאות החיצונית שבה הם חיים. בדיוק כפי שנתווך מקרי בריונות, מצב מדיני מתוח או התפתחות גופנית בגיל ההתבגרות, כך עלינו לתווך עבורם את המציאות החיצונית המוקרנת במסך.
"ככל שנתמיד לייצר שיח סביב מגוון רחב של נושאים "נפיצים" ורגישים, כך נגדיל את הסיכוי שילדינו יחושו את הפתיחות שלנו, וישתפו אותנו ללא חשש במגוון רחב של נושאים ודילמות מחייהם"
המצב האידיאלי הוא לייצר צפייה משותפת מדי פעם עם המתבגרים. גם אם זה לא התוכן שהיינו בוחרים עבור עצמנו, נשקיע את זמננו לטובת צפייה משותפת. חשוב לומר, יש חשיבות לעצם הצפייה ולחיבור הבין-דורי, גם אם לא מתקיימת פעילות חינוכית סביב התכנים, זאת תמיד הזדמנות נחמדה לשהות עם המתבגרים שלנו, בגיל בו אנחנו בדרך כלל לא מהווים את ההעדפה החברתית הראשונה שלהם.
סביר להניח שתתפתח שיחה משפחתית סביב התכנים העולים, במהלכה נוכל להביע את התייחסותנו להתנהגות שאינה רואה את האחר, לשימוש במילים משפילות או מקטינות, לשימוש בקללות, לחוסר איפוק, ליכולת ויסות, לשיח רגשי ועוד ועוד. חובה שהנושאים האלה יעלו באמת באמצעות שיח אותנטי. אל לנו להישמע נוזפים או מחנכים כי אז לא באמת תתקיים שיחה אותנטית, בגובה העיניים.
הרעיון הוא להרחיב את זווית הראיה של המתבגרים ולהמחיש להם עוד אפשרויות ועוד פרשנויות לנקודת המבט שלהם על התוכן הנצפה. כך, נוכל גם לפתח חשיבה ביקורתית של ילדינו ונוכל לחבר בין ערכים לבין התנהגות בפועל של הדמויות המופיעות במסך, שלא תמיד עולה עם ערכים שבהם גם בני הנוער מאמינים.
במידה ואינכם מוכנים או אין באפשרותכם לצפות במשותף עם המתבגרים, בהחלט ניתן לומר להם: "שמעתי שהיה בלגן בפרק אתמול, ראיתם? מה אתם חושבים?", גם כך נוכל לייצר שיחה, אמנם באופן עקיף, אך בשיח שימחיש לנו את עמדת המתבגרים על מה שקרה ויאפשר לנו לשוחח ולהרחיב את זווית הראייה שלהם על הנושא. אגב, שיח כזה ניתן לקיים גם סביב תכנים מיטיבים. למשל, לדבר על פרגון בין ספורטאים בתחרויות ספורט, על קשרים יפים שנרקמים בסדרות דרמה, על שילוב אנשים עם מוגבלות בפריים טיים ועוד.
בכלל, המרחב החיצוני והווירטואלי הוא הזדמנות נהדרת לשיח עם המתבגרים. שיח כזה, שהוא כללי ואינו נוגע בהם אישית וכמובן אינו נוקט בביקורת כלפיהם, הוא הזדמנות להעלות לשיח המשפחתי מגוון של נושאים שחשוב לתווך לילדנו. לדוגמה, דרך דוגמנים בלבוש חשוף על שטחי חוצות ניתן לדבר על החפצה של הגוף, באמצעות ידיעות חדשותיות ניתן לדבר על אלימות ובריונות, נוכל לשוחח על חשיפה לפורנו ועוד ועוד. ברגע שהנושאים אינם סובבים אישית סביב המתבגר/ת, אלא נשארים ברמת השיח הכללי, קל יותר למתבגרים לשתף פעולה ולהגיב.
ככל שנתמיד לייצר שיח סביב מגוון רחב של נושאים "נפיצים" ורגישים, כך נגדיל את הסיכוי שילדינו יחושו את הפתיחות שלנו, וישתפו אותנו ללא חשש במגוון רחב של נושאים ודילמות מחייהם.
כהורים, אין לנו את הפריבילגיה לצקצק בלשוננו נוכח התכנים אליהם נחשפים המתבגרים שלנו. בסופו של דבר, האחריות על חינוך ילדינו היא שלנו בלבד, זאת הסיבה שחובתנו, כחלק מהתפקיד ההורי, לתווך את התכנים, לאזן אותם, ולהציע מודלינג אמיתי וראוי, השונה מההתנהלות שניבטת מהמסך.
לאה שטרן היא מרצה ומנחת הורים, מכון אדלר
