אסיפת הורים
תאמינו להם: פגיעות מיניות בילדים
41:54
אני זוכרת את היום שבו הרשת התמלאה בפוסטים שבסופם ההאשטאג Me Too. אני הרגשתי את החרדה עולה וחזרתי להיות ילדה בת 10 שביקשה מהשכן שלה שיתקן לה את השעון.
זה היה בערב ל"ג בעומר, אבא ואימא נסעו, והשכן הנחמד והחייכן הדליק מדורה גדולה לכל ילדי השכונה בוואדי שמתחת לביתו. היה כיף ושמח, אכלנו מרשמלו על האש ותפוחי אדמה, והמדורה הייתה ענקית, או לפחות כך היא נראתה לי בעיניים של ילדה.
קראו עוד:
שעון היד שלי הפסיק לעבוד, תמיד הוא היה נתקע. אבא היה מתקן לי אותו אבל באותו ערב הוא לא היה. "שעון מעצבן", חשבתי לעצמי וידעתי שהערב הזה לא יכול להימשך עם שעון תקוע, אז עליתי לבית של השכנים. אשתו הייתה במטבח ואמרה שהוא בחדר השינה. "השעון התקלקל לי, אתה יכול לתקן לי אותו?", שאלתי.
"כן", הוא ענה וסגר את דלת חדר השינה, כיבה את האור והשאיר רק מנורה קטנה דולקת ליד המיטה. הוא התיישב על המיטה, "בואי, שבי", הוא אמר והושיב אותי על ברכיו. הוא נשכב לאחור, ואני עליו, פניי פונות אל התקרה, גבי על בטנו ואני מרגישה את נשימותיו הכבדות על העורף שלי. יד אחת שלו נוגעת לי בבטן ובחזה, עולה ויורדת, והיד השנייה אוחזת בי חזק.
"קחי", הוא אמר וענד לי את השעון. המחוגים זזו, השעון עבד, אבל אני לא יודעת כמה זמן היינו בחדר. הוא פתח את הדלת והלך, אני נשארתי מאחור, קפואה. ידעתי שמשהו לא טוב קרה, ידעתי שמשהו אסור נעשה, ידעתי שהשכן שלי הוא איש רע. יצאתי מהחדר ולא זכרתי שהמקרה קרה.
כעבור שנים ארוכות הזיכרון צץ באמצע חיי. מיד, בלי שאלות, לקחתי על עצמי את האשמה, התביישתי בעצמי והרגשתי שאני זו הסיבה שזה קרה. אני הבאתי את זה על עצמי. כך חשבתי במשך שנים, והכי נורא זה שהאמנתי לעצמי.
לפני שבועיים אני ובן הזוג שלי היינו בדרך הביתה אחרי פגישה עם רופא הפריון שלנו. אחרי מספר רב של ניסיונות כושלים הרגשתי צורך שנשוחח איתו וכל כך רציתי לשמוע שיהיה בסדר. וכך היה, הוא מאמין מאוד שיהיה בסדר ואנחנו רק צריכים סבלנות, צריך לחכות לביצית הזהב. "ואם היא לא תגיע? ואם אין לי ביצית זהב?", שאלתי את בן זוגי, הוא צחק ואמר - "ברור שיש לך".
אני לא צחקתי, הייתי עצובה והרגשתי אשמה. אשמה בגוף שלי, וגם תחושה שאני כישלון. התביישתי באישה שאני, אישה שלא מסוגלת ליצור חיים. תחושות האשמה והבושה היו מוכרות לי היטב, התרגלתי שנים להאשים את עצמי בדברים שאין לי עליהם שליטה.
נכנסנו הביתה, ויתרתי על מקלחת, נכנסתי לתוך פיג'מת מיקי מאוס המפנקת שלי, התחפרתי בתוך הפוך, נרדמתי וישנתי עד הבוקר. השעון המעורר צלצל ואני הרגשתי כבדות בכל איבר ואיבר בגופי. "לו רק יכולתי להמשיך לישון ולהתחבא במיטה", חשבתי לעצמי.
הגעתי לגן נטולת אנרגיה ומצב רוח, ובעיקר כעסתי על עצמי שאני נותנת לבושה והאשמה לנהל לי את היום. לאט-לאט הגן התמלא בילדים, בקולות של בכי וצחוק, בחיבוקים ובדחיפות, בסיפורים על חילזון שפגשו בבוקר ועל גלידה טעימה שאכלו אתמול.
עוד חיוך של בוקר טוב ועוד חיבוק מפתיע מאחורי הגב גרמו לי להרגיש טוב ולהודות על האהבה הכנה, ללא שיפוטיות, כזו אמיתית מהלב, שאני מקבלת מהקטנטנים. רגע לפני מפגש הבוקר הזמנתי אותם לרקוד. כולנו רקדנו ושרנו את הפזמון - "איזה יום שמח, יום של הפתעות, העולם מלא ניסים ונפלאות".
אני הרגשתי שזה באמת יום שמח. יום שבו אני מחליטה להיפרד מהבושה כי אני אישה נפלאה שתצליח להיות אימא, למרות הקשיים. השכן יישאר לעולם האיש הרע ואני לא הייתי אשמה אז וגם לא היום. אני לא לוקחת על עצמי דברים שאין לי עליהם שליטה.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
