בשיתוף תלמה
שחר עם המאמנת דפנה קרפ
(צילום: אסף מגל, ניצן כהן)
יש אנשים שספורט מהווה עבורם דרך חיים, יש כאלה שהוא מהווה עבורם תחביב לשעות הפנאי, אך יש גם כאלה שהוא מהווה עבורם דרך להשתקם ממאורעות העבר. אחד מתוכם הוא שחר רוזנבלום בן ה-11 מהמושב סלעית, הסמוך לכוכב יאיר.
כשהיה בן ארבע בלבד הוא נרשם לחוג קפוארה, אמנות לחימה ברזילאית, תחום שבו הוא מתמיד עד היום, שבע שנים אחרי. אבל בשלב כלשהו הקפוארה הפסיקה להיות חוג ספורטיבי בלבד והפכה לפעילות בעלת מאפיינים שיקומיים: זאת בעקבות מאבקו מעורר ההשראה במחלת הסרטן שהתגלתה בגופו כשהיה בן שבע.
"זה קרה לפני ארבע שנים", הוא מספר, "עד אז הייתי ילד בריא ורגיל שלא סבל ממחלות מיוחדות, ופתאום התחלתי לסבול מהקאות ומאיבודי שיווי משקל תכופים. הוריי המודאגים לקחו אותי לבדיקות רפואיות, ובבדיקת MRI גילו שיש לי גידול סרטני בחלק האחורי של הראש. נאלצתי לעבור ניתוח ארוך בשביל להסיר אותו, דבר שהיה הכרחי כדי שאוכל להמשיך לחיות".
הניתוח שאותו עבר שחר היה ניתוח מורכב ומסובך. הוא ארך 12 שעות מורטות עצבים, שבסופן הגידול הוצא אמנם מראשו, אבל שחר נאלץ להתמודד אחריו עם שיקום מורכב ומאתגר במיוחד. "אחרי הניתוח הארוך שאותו הוא עבר, שחר התעורר עם שיתוק בכל הצד השמאלי של גופו", מספר בן רוזנבלום, אביו של שחר, "הוא בקושי יכול היה לשבת, להתרומם או לזוז, ובשבוע וחצי הראשונים הוא גם כמעט ולא תקשר עם הסביבה. לאחר זמן מה שחר אושפז לתקופה של כחודש בבית החולים לילדים שניידר, בעיקר בשל כל מיני סיבוכים קטנים שהיו קשורים לניתוח. אחר כך הוא עבר פיזיותרפיה בשניידר ובהמשך בבית לוינשטיין, מקום שבו הוא היה מאושפז לסירוגין במשך שנה וחצי".
מה כללה שגרת השיקום שלו באותה תקופה?
"בעיקר ריפוי בעיסוק, טיפול שפתי ופיזיותרפיה. הוא גם ניסה ללמוד ולהשלים פערים עד כמה שהדבר היה אפשרי באותה תקופה. אחרי האשפוז הארוך בבית לוינשטיין הוא חזר הביתה ואחד הדברים הראשונים שאותם הוא עשה היה לחזור לאימוני הקפוארה, במטרה לנסות לחזור לרמה מסוימת של תפקוד".
הוא חווה במהלך התקופה הארוכה פריצות דרך טיפוליות?
"בהחלט. שחר הוא ילד מדהים ואמיץ, שעבר את כל התהליך הקשה בגבורה אדירה, ובמיוחד במהירות. הוא התחיל את התהליך על כיסא גלגלים כמעט בלי יכולת לזוז. אחרי משהו כמו חודש הגיע המעבר שלו מכיסא גלגלים להליכה בסיוע הליכון. ואז, המעבר מהליכון להליכה רגילה נמשך שבוע בלבד. למעשה, הוא פשוט החליט החלטה שהוא לא רוצה להיעזר יותר בהליכון, זרק אותו הצידה, והתחיל להסתובב בבית לוינשטיין בלעדיו – להפתעת הפיזיותרפיסטית שלו".
מה מצבו הרפואי כיום?
"לשמחתנו, נכון להיום שחר סיים את הטיפולים הקשורים לסרטן. מבחינת פיזיותרפיה, אימוני הקפוארה שלו, שמתבצעים בעזרת דפנה קרפ, מאמנת שהיא פיזיותרפיסטית בעצמה, נותנים לו מענה. הוא עבר ניתוח קטן לשיקום עצב הפנים, הוא עדיין סובל כיום משיתוק מסוים בפנים ויש לו עדיין בעיות שיווי משקל וקשיים בצד שמאל של הגוף. עיקר העבודה שהוא עושה נועדה לחזק את הצד השמאלי של הפנים שלו".
מה בנוגע להישגים שלו בלימודים? הוא הצליח לחזור לעצמו?
"שחר הפסיד שנה וחצי של לימודים. הוא הצליח אמנם לצמצם את הפער', אבל יש דברים שהוא סוחב איתו מהמחלה והם יישארו לתמיד. יחד עם זאת, הוא עושה את המאמצים הגדולים ביותר כדי להתקדם. הגידול והניתוח להסרתו יצרו פגיעה קוגניטיבית מסוימת ואנחנו מנסים לתת לו כיום את המענה הלימודי הטוב ביותר עבורו. הוא עטוף לגמרי מהבחינה הזאת ומקבל את כל העזרה שלה הוא זקוק מבית הספר ומהגורמים המקצועיים".
איך בכלל התחיל הרומן שלו עם הקפוארה? "כשהייתי קטן ראיתי יום אחד ילדים שיוצאים מוקדם יותר מהגן, ורציתי לדעת לאן הולכים", מספר שחר, "הם אמרו לי שהם הולכים לחוג קפוארה, וביקשתי ללכת גם. מאז התאהבתי בספורט הזה ואני כבר שבע שנים מתאמן בו. במהלך כל תקופת המחלה והשיקום מאוד רציתי לחזור לקפוארה, ובאופן כללי לחזור לעשות ספורט כמו שעשיתי בעבר. כיום אני מרגיש שקצת קשה לי, אבל אני מצליח להשתלב. דפנה, מדריכת הקפוארה שלי, עוזרת לי בתרגילים".
איך הילדים בבית ספר הגיבו לכל מה שקרה לך?
"הם היו מאוד סקרנים לשמוע מה קרה לי ומה עברתי, והם עזרו לי לחזור חזרה לעניינים".
מה החלום שלך?
"אני רוצה לחקור את העולם ואני רוצה להמציא דברים".
איזו עצה היית נותן לילדים שגם חלו כמוך בסרטן?
"להאמין בעצמך, לא לוותר אף פעם ותמיד לדעת שאתה יכול להצליח, אם רק תרצה בזה".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
