בין האסון במג'דל שמס לפיגוע בחולון. בין המתיחות מול החיזבאללה למפונים והעקורים, בין האיומים מאיראן לביטולי הטיסות, עדיין יש כאן עשרות אלפי הורים שמנסים להתנהל בחופש הגדול אל מול הילדים שלהם.
המציאות של חוסר וודאות, של מתח תמידי, של איום מוחשי קבוע גורמת לנו יותר מתמיד להיצמדות למסכים ולהסנפה ממושכת של אתרי החדשות מתוך ניסיון מדומה להשיג איזושהי תחושה של שליטה. אנחנו לא יודעים כלום וזה מטריף אותנו אז אולי הפרשנים והמומחים והגנרלים שמברברים את עצמם לדעת יודעים משהו שאנחנו לא. ואולי הם יחזירו לנו קצת את השליטה.
יצא לי השבוע להיות בבית קפה בפתח תקווה ולראות משפחה שיושבת ביחד. מה אני אגיד לכם? מראה מלבב. איזה יופי, חשבתי לעצמי. איזה זמן איכות משפחתי. אלא שתוך רגעים ספורים האבא שלף את הסלולרי שלו והתחיל לדבר. ואז האימא. וכששני ההורים היו עסוקים בניידים שלהם גם הילדים זלגו לניידים שלהם וכך קיבלתם משפחה שמתכנסת לזמן איכות משותף ובסוף כל אחד עסוק בעולם שלו.
בערב שאלתי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית האם התופעה מוכרת להם והאם יצא להם לשבת עם המשפחה ובגלל הדחף "להתעדכן" הם מצאו את עצמם מרפרשים אתרי חדשות. קיבלתי כמה תשובות שהבהירו לי שוואלה, למרות שזה ממש לא אידאלי להסתכל באתרי החדשות בזמן משפחתי, הם לגמרי מבינים את הצורך.
ואני נזכרתי בסיפור בסיפור ישן.
אני יוצא מחנות נוחות בכביש 6, ניגש אליי אדם שהרגע יצא מגי'פ עצבני עם לוגו של חברת הייטק ידועה ואומר: "סליחה, אפשר שיחה אחת?"
אני מסתכל עליו ועל הילדים שלו שעומדים לידו. כל הלבוש שלו מזכיר טייפקאסט קלאסי של איש הייטק והבן אדם מראה לי איזה מכשיר נוקיה מעפן מהסוג שרץ כאן לפני יותר מעשר שנים ומוסיף בנימה מתנצלת: "בגלל שזה מכשיר ישן, אז הבטרייה שלו חלשה במיוחד. בדר"כ זה לא קורה לי, רק שעכשיו שכחתי את המטען של המכונית".
אני בוהה בו, בוחן את החזות שלו. הוא נראה מיליון דולר והילדים נראים מיליון דולר והמכונית שהוא הרגע יצא ממנה...תמשיכו כבר לבד והמילים שלו פשוט לא מתחברות לי למשפט הגיוני אחד. מה קשור המכשיר המעפן הזה לאיש שעומד מולי ואני נותן לו את הסמארטפון שלי, לא מתאפק ויורה: "איך זה שאחד כמוך מחזיק מכשיר מתקופת המנדט הבריטי?"
והוא ומחייך ועונה: "יצאנו לחופשה של שבוע בצפון. אנחנו צריכים מכשיר טלפון למקרה חירום אבל אני יודע שאם אגיע עם הסמארטפון שלי אין מצב שאני אצליח ולהתנתק באמת ולהיות עם הילדים שלי, אז לקחתי בכוונה מכשיר ישן שיש בו רק שיחות נכנסות ויוצאות"
ואני מסתכל על הבן אדם הזה שאני לא מכיר וחושב לעצמי איך לפעמים אנחנו מקבלים את שיעורי החינוך המדהימים ביותר בעולם מכל מיני אנשים באמצע הדרך והלוואי עליי שאוכל להתנתק ככה למשך שבוע שלם מהסמארטפון שלי.
***
אחרי המפגש הזה ניסיתי לשריין לי שעה ביום עם הילדים שלי, ללא טלפונים. שעה אחת בלי גלישה באתרי החדשות, בלי בהייה ברשתות חברתיות, בלי התכתבויות אינסופיות בוואטסאפ. בלי כלום. רק להיות איתם. התברר שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי ואני מודה: זה היה גדול עליי. מכאן עברתי לנסות רק חצי שעה וגם פה נכשלתי. מתוסכל ואובד עצות שיתפתי חבר שלי, אב לשלושה מתבגרים, שאמר לי מיד שאני הולך על גדול מידי. שעה וחצי שעה הם פרקי זמן ממושכים שלא אוכל לעמוד בהם. אחי" אמר לי במבט בטוח: "לך על עשר דקות כל פעם. לא יותר. אתה מסוגל להיות עשר דקות רק עם הילדים שלך? להתנתק מהאתרים?"
וואלה, עשר דקות יש לי..." חשבתי לעצמי. וניסיתי.
אז זה לא שעה. וגם לא חצי שעה אבל עשר דקות זה עדיף על כלום.
עשר דקות בלי החיזבאללה וחמאס ונסראללה ואיראן. רק עם הילדים.
כי מה אתם יודעים? מסתבר שאחרי שירדתי מהכמות, איכות היא לא מילה גסה.
