זה לא סיפור על מאבק לקבלת אחוזי נכות ממשרד הביטחון, או כזה שמגולל את ההליכים הבירוקרטיים מול אגף השיקום. זה לא טקסט שמצייר את המראות הקשים שחובשת רואה בזירות פיגועים בשטחים, וגם לא כתב טיעון נגד איש.
זה סיפור על אמא ובת, אישה וחיילת. על מערכת יחסים בין אם שגידלה ילדה שמחה ותוססת, וכעת היא כבויה. על נערה שפעם אספה בעלי חיים מהרחוב, למדה במגמת רפואה בתיכון, התנדבה במד"א, ועכשיו נאבקת לקום מהמיטה. על אמא קרייריסטית שהפסיקה לשנתיים כל עיסוק אחר שהוא לא בתה - ועל בת שנלחמת "להיות כמו כולם", גם אחרי המלחמה.
ענת (53) ושיר (24) שניאורסון מרעננה מספרות בגילוי לב על החיים שאחרי הטראומה, שעדיין נוכחת. על זיכרונות הגופות, הפצועים והחברים ההרוגים, שמלווים את הזיכרונות החדשים, כי גם אחרי שהמדים יורדים, את הכאב קשה יותר לפשוט.
"לחיות בבית עם ילדה בפוסט טראומה זה כמו לגור באזור ביטחוני מסוכן, או בשדה קרב תחת אש. אתה אף פעם לא יודע מתי יירו עליך, מתי תצטרך להיכנס למקלט, להתגונן או להיאבק בחזרה", ענת משתפת. "יש לך ילדה ואת חושבת שאת מכירה אותה, ואז היא משתנה לגמרי. כמו כפתור שהיה דלוק ועכשיו הוא כבוי.
"בתחילת השירות כשהיא הגיעה בסופי שבוע הביתה, היא סיפרה לפעמים על אירועים או חוויות שעברה", היא ממשיכה, "אחרי כמה חודשים טובים שמנו לב שהיא מתנהגת אחרת. היא נכנסה לבית, זרקה את התיק, ומיד הלכה לחדר. סגרה את הדלת והסתגרה. ניסינו לדבר איתה, לשאול ולהתעניין בכל דרך, להבין מה קורה ומה היא מרגישה, אבל היא לא שיתפה פעולה. לפעמים היא אמרה 'עזבי אמא, עדיף שלא תדעי', לפעמים רק צעקה שנעזוב אותה. זה הלך והחמיר, היא לא נרדמה בלילות, לא דיברה. לא היה שיח, הוא נעלם.
"ההרגשה הייתה שמישהו שם קיר מול הפנים, ביני לבינה", ענת מספרת, "אי אפשר היה להתקרב, לא פיזית ולא רגשית. זה שינוי גדול שאנחנו מתמודדים איתו עד היום - היא תמיד חיבקה אותנו ואת מי שאהבה, כשהיינו נפגשות היא קפצה עליי בחיבוקים. עכשיו היא מתחבקת רק עם הכתף".
10 צפייה בגלריה
"יש לך ילדה, את חושבת שאת מכירה אותה, והיא אחרת". ענת שניאורסון
(צילום: אלבום משפחתי)
"תקשיב, הילדה מתפרקת"
במהלך השירות הצבאי, וייתכן שבשל מצבה הרגשי, שיר החלה לסבול מבעיות בריאותיות. היות שהיא שירתה בשטחים, לא קל היה לה לצאת לרופאים או לבדיקות, וכשנתנו לענת את האפשרות - היא ליוותה אותה בכל ההליכים הרפואיים.
"שיר התחילה לסבול מכאבים בכל הגוף, רצנו לבדיקות בין המון מקומות", היא מספרת, "זה היה מאתגר כי היא הייתה עסוקה מאוד, או שהייתה כוננית, או שבדיוק היה פיגוע. תמיד היה משהו. ביום ההוא היא יצאה לבדיקה ובאותו ערב הייתה אמורה לחזור לבסיס. השתגעתי מפחד, כי היא הייתה צריכה להגיע לחברון, לחכות שם בחושך לבד. שוב, היו אז המון פיגועים וניסיונות לפגע, וכל כך דאגתי.
"התקשרתי לאחד המפקדים ואמרתי לו 'תקשיב, הילדה מתפרקת', סיפרתי שעוברים עליה דברים וביקשתי שייתן לה להישאר לילה בבית, שהיא תחזור לבסיס בבוקר. הוא אמר שעל כולם שם בצוות עוברים דברים, שזה בסדר ושגם היא בסדר. וזהו".
"לחיות בבית עם ילדה שיש לה פוסט טראומה זה כמו לחיות באזור ביטחוני מסוכן, בשדה קרב תחת אש. אף פעם לא יודעים מתי יירו עליך, מתי להיכנס למקלט, להתגונן או להיאבק"
אחד הזיכרונות המשמעותיים של ענת, רגע שבו הבינה שעליה לעשות מעשה, קשור ברצח של דפנה מאיר ז"ל ב-2016 בפיגוע דקירה בפתח ביתה שבאזור חברון. "אני לא יכולה לדמיין אפילו מה היא ראתה שם בבית", אומרת ענת, "אבל הרגשתי שאני חייבת לדבר עם מישהו, לעשות משהו. שוחחתי עם מכר שלי, מומחה שעוסק בתחום, והוא הקשיב ואמר - 'שיר בטראומה'. שתי מילים שהפילו מיליון אסימונים. כן, היא בטראומה. בהמלצה שלו פניתי למטפל אבנר ינאי, שמלווה אותנו עד היום ועוזר לרבים אחרים".
אבל, שיר התנגדה לכל שיתוף או טיפול. "הייתה שיחה קשה, רבנו וצעקנו. אמרתי לה שהיא חייבת לשתף מישהו במה שקורה לה", ענת מספרת,"זה היה משמעותי, רגע מכונן ממש. בסופו של דבר היא הסכימה לדבר. על התפקיד בצבא - היא לא הסכימה לוותר".
טלטלה נוספת הכתה במשפחה כששיר נחקרה, עמדה למשפט ונשלחה לכלא הצבאי ל-27 יום בעקבות תלונה נגדה שלפיה היא עישנה קנאביס באחד מסופי השבוע שביקרה בבית.
"היא הייתה בבית כמה ימים וחזרה לבסיס, יום או יומיים אחרי שקיבלה תעודת חובשת מצטיינת", ענת משחזרת, "בנוהל הרגיל הייתה אמורה להתקשר אליי בהגעה לשם, והיא לא התקשרה. זה היה חריג מאוד כי החוק היה ברור וידוע - כשמגיעים, מדווחים. התקשרתי אליה והיא לא ענתה, שוב ושוב. התקשרתי למפקדים, לחברים, אף אחד לא ידע איפה היא. יש לנו יישומון לזיהוי מיקום, ובמסך ראיתי שהיא בחברון, אבל זה לא אמר לי כלום. נבהלתי, חשבתי על הגרוע מכל".
אחרי דקות ארוכות של חוסר ודאות, אחד ממפקדיה של שיר התקשר לענת. "הוא אמר שהיא בבסיס ושהיא בסדר, שיש איזה אירוע במעורבות מצ"ח ושהיא תדבר איתי", היא מספרת, "השיחה הרגיעה אותי, וגם בלבלה, ואולי בכלל הצילה אותי מפני מה שקרה אחר כך. חמש דקות אחרי שניתקתי את הטלפון הופיעו אצלי בדלת אנשי המשטרה הצבאית. המשפחה שלנו שכולה, ואלו היו ימים דרוכים מאוד, אז אולי הייתי מתמוטטת אם לא הייתי יודעת קודם שהיא בסדר".
גם היום דמעות מציפות את עיניה של ענת כשהיא מדברת על כך. "שיר הייתה אבודה, מבולבלת. היא שמעה מחבר שסבל מקשיים שקנאביס רפואי יכול לעזור במשהו. לא הבנו איך מביאים את הילדה הזאת למשפט, הילדה הקטנה שמצילה חיים, ועושה את זה עטופה בשכפ"צ תחת אש". שיר השתחררה, והתעקשה לשרת באותו תפקיד. היא הוצבה מחדש, גם באזור השטחים, והמשיכה לעבור בין זירות פיגועים קשות.
"קניתי שקיות זבל שחורות, וזה הזכיר לה את השקיות שבהן היא ארזה גופות. היא נחרדה, זרקתי אותן ומאז לא קניתי את זה יותר"
שיר השתחררה מהצבא ב-2017, אבל גם בבית - רחוק מהמדים ומהמחבלים - מצבה הרגשי לא השתנה. "בשבוע הראשון היא הייתה רק בחדר שלה", ענת מספרת, "בשבוע השני היו רק צעקות. הלב שלי נשבר, הבנתי שמשהו חייב להשתנות. דרשתי ממנה להתחיל טיפול. בשלב מסוים היא החליטה שהיא רוצה לטוס לטיול בדרום אמריקה, וזו הייתה מעין מטרה שהכניסה בה מעט מוטיבציה. היא עבדה במלצרות וזה הוציא אותה קצת מהבית.
"היא טיילה וחזרה לארץ, אבל גם אז היא הרגישה והתנהגה כמו קודם - לא ישנה, הסתובבה בבית עצבנית וחרדה", היא ממשיכה, "ועדיין קשה לה. ימי זיכרון הם סבל בשבילה, היא מרגישה אשמה בגלל שהיא בחיים והחברים שמתו לידה כבר לא. רעש של נפצים בפורים מקפיץ אותה, כל דבר. בוודאי שאזעקות או פיצוצים. פעם קניתי שקיות זבל שחורות לפח במטבח, וזה הזכיר לה את השקיות שבהן היא הייתה אורזת גופות. היא נחרדה מזה, זרקתי אותן ומאז לא קניתי כאלה".
"בהמשך שיר נרשמה ללימודים באוניברסיטה, לשני תארים במקביל. גם למנהל עסקים וגם לפסיכולוגיה, כי היא אמרה שהיא רוצה ללמוד איך לעזור לעצמה", אומרת ענת, "הצעתי לה להתחיל במסלול אחד, דאגתי שהעומס יכביד עליה. אחרי שנתיים היא הרגישה שהיא לא מסוגלת והורידה תואר אחד. אי אפשר לצפות כלום", ענת אומרת, "ההתמודדות היא יומית, תמידית. יש לנו רגעים טובים, קרובים. הקשר בינינו מיוחד ומשמעותי, אבל בדומה לזמן מלחמה - אני אף פעם לא יודעת איך היא תרגיש ומה עלול לקרות ברגע הבא.
"אנחנו רק בתחילת הדרך", היא ממשיכה, "ועדיין לא יודעים איך ייראה העתיד. אנחנו תחת הטיפול של משרד הביטחון, שהכיר בה כפוסט טראומתית, ואנחנו נפגשים עם אנשי מקצוע ועושים כל מה שאפשר בשביל שיר".
שיר: "מאז השחרור לא ביקרתי במד"א. כולם כתבו לי שאבוא אבל אני לא מסוגלת. לא יודעת בכלל אם אוכל לטפל באנשים שוב"
להורים אחרים ענת אומרת: "אל תוותרו ואל 'תמסמסו' דברים שלא נראים לכם, גם אם הילדים אומרים לכם שאתם מגזימים. לא הרפיתי גם במחיר של להיות 'הרעה' בבית, הרי זה לא באמת ככה. אני מעדיפה שהבת שלי תכעס עליי מאשר שלא תהיה לי בת".
ענת מספרת גם על מעגל התמיכה באותה תקופה: "עמותת לוחמים לחיים תמכה בנו בצורה מעוררת הערכה. עורכות הדין רינת ועירית שמטפלות בתביעות לוחמים עם פוסט טראומה עטפו אותנו ברגישות עצומה, אנושיות והבנה אמיתית של הקושי בהתמודדות הרגשית עם המערכת, עם הצורך במתן עדות וחזרה של שיר על האירועים. בלעדיהן לא היינו מגיעות להגשת תביעה למשרד הביטחון, שבסופה שיר הוכרה כפוסט טראמותית".
"אני רוצה לחזור להיות מי שאני"
בפעם הראשונה, גם שיר נחשפת ומספרת על בכנות על ההתמודדות. "רציתי לשרת בתפקיד פרמדיקית, זה היה ברור לי ולכולם", היא אומרת, "אבל שובצתי אוטומטית לקורס חובשים קרביים. שמחתי מאוד, ידעתי שאני רוצה לתרום כמה שרק אפשר וזה מה שאהבתי לעשות כמתנדבת במד"א. הייתי נחושה להיות החיילת הכי טובה, לקבל את הציונים הכי טובים. נשמעתי לכל הנהלים, הייתי הכי 'צהובה', מאלה שיודעים את כל התשובות בתרגילים. השאיפה הזאת לא השתנתה במהלך השירות, אבל אני כן".
לא רק לענת, גם לשיר לקח זמן להבין שמשהו בפנים נסדק. "לפעמים אני מרגישה כמו רובוט חסר רגשות, אני לא מי שהייתי. פשוט לא. מאז השחרור למשל לא חזרתי למד"א, אפילו לא לבקר. כולם כתבו לי שאבוא ולא יכולתי. אני לא יודעת בכלל אם אי פעם אוכל לטפל באנשים שוב. לפני כמה חודשים הגעתי לבדיקת דם ובאמת שכמעט התעלפתי. נשכבתי ולא יכולתי לקום.
"אני רוצה להיות כמו כולם, 'נורמלית', רוצה להמשיך בחיים. ללמוד, לעבוד, להגשים", היא ממשיכה, "בינתיים קשה להתקדם. אפילו לעמוד בקצב של הלימודים ושל החיים בכלל. יש הרבה חרדות ביום, סיוטים בלילה. אני חולמת שאני פוגעת באנשים, מרגישה שאני נטל על כולם. על אמא שלי האהובה שתמיד איתי. היא כמו לביאה, שומרת ועוטפת, חזקה ורגישה וחכמה. אני לא יודעת איפה הייתי מוצאת את עצמי בלעדיה. כמובן שבשבילי, אבל גם בשבילה אני רוצה לחזור להיות מי שהייתי, מי שאני באמת: חזקה, אמיצה ושמחה. הייתה בי תמימות, אבל אותה כבר איבדתי. אני לא יודעת אם אי פעם אקבל אותה בחזרה".
אבנר ינאי, פסיכותרפיסט התנהגותי-קוגניטיבי המטפל בפוסט טראומה, שליווה את שיר וענת, מסביר: "פוסט טראומה היא פציעה לכל דבר ועניין. אנשים טועים לחשוב שמדובר במחלת נפש - אבל זו פציעה, היא רק שקופה. אחד האתגרים הגדולים הוא 'לעלות' על זה, וההמלצה להורים היא לנסות ולאבחן זאת כמה שיותר מוקדם".
למידע והתגייסות - עמותת לוחמים לחיים
לדבריו, שינויים במצבי רוח, הימנעויות שונות, קשיי שינה, ביטויים של אשמה, בושה וחרדה, הם חלק מהתסמינים שצריכים להדליק נורת אזהרה. ינאי מציין גם קונפליקטים שעלולים להתעורר בין הילדים לבין ההורים - שלא תמיד מבינים ומזהים את שעובר על ילדיהם. "הורה יכול לראות שהילד לא ישן בלילה, קם בצהריים, מתעצל כביכול", הוא אומר, "הוא יכול ללחוץ על הילד להירשם ללימודים, לעבוד, להתקדם בחיים, אבל הוא לא מבין את הקושי של הטראומה כי עבור הילדים היא חיה ובועטת. גם שנים אחרי שהם יצאו מזירה כזאת או אחרת, עבורם האירוע לא נגמר. עם זאת, אפשר לטפל. אפשר לנשום. אפשר לחיות".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "חיילי צה"ל, מתוקף תפקידם, נדרשים לעיתים קרובות בשירותם הצבאי להתמודד תחת לחץ עם מצבי קיצון ותנאים מאתגרים. מתוך הבנת החשיבות הטמונה בליווי ובמענה נכון במקרים כאלה, מפקדי צה"ל וקציני בריאות הנפש הפרוסים ביחידות השונות זמינים להעניק סיוע וליווי מקצועי במקרה הצורך.
"נוסף על כך, בצה"ל פועלת היחידה לתגובות קרב שייעודה הוא מתן מענה רפואי-נפשי לאזרחים הסובלים ממצוקה בעקבות השתתפותם בלחימה או בפעילות מבצעית בעת שירותם הצבאי (בסדיר או במילואים). ביחידה ניתנים שירותי אבחון וטיפול בטראומה ללא תשלום, ללא צורך בהכרה בנכות או בהוכחה, וכן ללא מגבלת זמן מאז אירוע הלחימה בעקבותיו פונים".
ליצירת קשר עם היחידה לתגובות קרב: טלפון 03-7377007, מייל tk@mail.idf.il, פקס 03-7377657
פורסם לראשונה: 13:28, 30.07.21
