אנחנו פליטים בארצנו. פליטים עם שלושה ילדים, שניים מהם עם צרכים מיוחדים.
שמי בת אל, אני נשואה ואמא לשלושה ילדים, ששניים מהם על הרצף. לפני כשבועיים עזבנו את בית המלון בו שהינו כמעט שלושה חודשים ועברנו לדירה שכורה בירושלים. אחרי ימים קשים של טלטלה רגשית וכמיהה לשוב הביתה נפל לנו האסימון: עלינו להיפרד משדרות לתקופה ארוכה, אולי לתמיד.
לשדרות עברנו לפני שנה וחצי. בן זוגי למד בעיר בעבר ומאז קינן בנו החלום לחזור אליה ולהתיישב בה. המעבר היה מלווה בחששות כבדים. היינו אז בעיצומם של תהליכי אבחון לבן השני שלנו וידענו שעליו להשתלב בחינוך המיוחד. פחדנו שלא נמצא עבורו מסגרת מתאימה, שהוא לא יסתדר. למזלנו, העיר קיבלה אותנו בזרועות פתוחות ומחבקות. הרגשנו שאנחנו בידיים טובות, שאנחנו לא לבד. הילד השתלב היטב. למעשה, כולנו השתלבנו. הילדים נכנסו לבתי הספר, התקדמו ורכשו חברים. העסק שלי פרח ושגשג ובעלי מצא עבודה טובה. החיים בשדרות ממש חייכו אלינו. ואז הגיעה השבת הארורה.
באותה שבת אירחנו את ההורים שלי. הם הגיעו לביקור בן יממה אחת ואז היו צפויים לשוב לביתם בירושלים. אבא שלי אפילו לא טרח להביא איתו התרופות שלו כי הוא היה בטוח שעוד כמה שעות הוא בבית. תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ביום שבת לא יצאנו מהממ"ד אפילו לרגע. האזעקות לא פסקו, אליהן התלוה רעש הטילים והיריות בחוץ. בראשון בבוקר הבנו שזה אירוע בסדר גודל אחר ושאנחנו לא יכולים להישאר בשדרות. בשעות הצהריים יצאנו בשיירה מהעיר. הדרך הייתה נוראית: אזעקות בזו אחר זו ועל הכביש היו גופות שעדיין לא הספיקו לאסוף. בניסיון להגן עליהם, ביקשנו מהילדים להישאר עם הראשים מתחת לחלונות. לצערי, אני לא ילדה. אני ראיתי הכל ואלה מראות שלא שוכחים.
הגענו לירושלים, לבית הוריי, שם המצב היה רגוע יותר. התגוררנו בדירה שלהם כשבוע אבל לא יכולנו להישאר יותר מזה כי הדירה שלהם קטנה מדי. אנחנו עם שלושה ילדים קטנים ששניים מהם זקוקים למרחבים. פינו אותנו למלון "עץ הזית" ושם שהינו למעלה מחודשיים.
בית המלון שלנו ושני בתי מלון הסמוכים אליו אוכלסו בדיירים משדרות שפונו כולם לעיר הבירה. מהר מאוד בנינו קהילה. בהתחלה הוקם חמ"ל של מתנדבים שסייעו בכל צורך שהתעורר, אבל בהמשך רוב המתנדבים נאלצו לעזוב ולחזור לשגרת יומם.
בית המלון היה מאוד עוטף אבל בתי מלון לא מתאימים לצרכים של ילדים מיוחדים. הילדים זקוקים למקום משלהם ולשקט ובמלון הייתה המולה כל הזמן. בכל יום שעבר, הקשיים החריפו. כולנו עברנו טראומה גדולה, אבל לילדים מיוחדים קשה יותר לעבד אותה. הם ישנו איתנו במיטה וסבלו מחרדות, התפרצויות של בכי בלתי נשלט ופצעים בגרון מהסטרס. מהבהלה, כשעזבנו את שדרות השארנו את הטאבלט של אחד הילדים מאחור. הוא לקח את זה מאוד קשה. המכשיר מסייע לו להירגע ולתקשר ולכי תסבירי לו למה פתאום הוא איננו. בן הזוג שלי כתב בקבוצה של ירושלמים שאנחנו מחפשים מכשיר ישן או חדש ולהפתעתנו יצרו איתנו קשר מ'עמותת קשר' וכבר באותו שבוע דאגו לנו לטאבלט חדש. מאז הם פשוט אימצו אותנו.
בשלב הזה עדיין לא הייתה לנו אבחנה מדויקת של הילדים. בעמותה הכווינו אותנו למקומות הנכונים וסוף סוף קיבלנו אבחנה רשמית: שניהם על הרצף. הבנו שאין לנו ברירה אלא לשכור דירה בעיר. אנחנו לא יכולים להמשיך לגור בבית מלון ולשדרות אי אפשר לחזור כרגע. הילדים לא יעמדו בטלטלה הכרוכה במעבר נוסף. על מנת להצליח לממש את הזכויות שלנו, הן כמפונים, והן כמשפחה מיוחדת, נעזרנו בתמיכה ובמרכז הסיוע ומיצוי הזכויות של העמותה.
היום הבת הגדולה שלי לומדת בבית הספר סמוך למקום מגורינו והבן השני בן השבע השתלב במערך החינוך המיוחד עבור הילדים המפונים, רק שלוש שעות ביום. זו עדיין לא מסגרת מלאה ויציבה מה שמקשה עליו ועלינו. עבור הבן הצעיר בן השלוש, טרם הצלחנו למצוא מקום במערכת החינוך, למרות הקשרים שהפעלנו ולמרות התערבות העמותה. אני מאוד מקווה שיימצא פתרון בקרוב כי כל שבוע ללא מסגרת מדרדר את מצבו עוד יותר.
ואני? עדיין חולמת לחזור הביתה, לשדרות. חלום שנראה ומרגיש רחוק מתמיד.
