הבן שלי טרנסג'נדר, והיום מצוין בעולם יום הנראות הטרנסג'נדרית, יום החוגג את היותם ואת יופיים של א.נשים על הקשת הטרנסית. אני כותב היום כי כל אחת ואחד צריכים שיראו אותם, שיקבלו אותם, שיאהבו אותם, כל מבוגר וכל ילד או ילדה, ועל אחת כמה וכמה מי שמעט אחר ושונה. אני כותב כדי שלא נשכח שנראות היא גם חיצונית וגם פנימית, ושלכל אחד יש את הזכות להיראות ולהיות מי שהוא רוצה. כדי לזכור ולהזכיר שכולנו נבראנו בצלם וכולנו ילדים של החיים.
אני כותב לילדות ולילדים שמתביישים, שפוחדים, שסופגים עלבונות ואלימות מאחרים רק כי ביקשו לתת דרור לנפש ולהתאים את הגוף. אני כותב להם כדי לומר שאני יודע שהדרך ארוכה, מורכבת וקשה, להם וגם לנו ההורים, שאני יודע שלא אוכל לקחת מהם את הכאב הכרוך בלצאת שוב ושוב אל העולם, בינם לבין עצמם, במשפחה הקרובה והרחוקה, בקרב החברים, השכנים ואחרים. אבל אני גם יודע שלא רק שמותר אלא אפשר להיות מי שאתה מבקש. לכן אני כותב היום, שהם ידעו, וכדי להבטיח להם שאעמוד כחומה בצורה לצידם, שאעשה הכל כדי להגן עליהם וכדי לשנות בשבילם עולמות.
אני כותב גם להורים שדואגים לילדים, שמפחדים, שלא תמיד יודעים, שלפעמים מרחיקים ואפילו מתנתקים. אני כותב להם לומר שלמרות הבלבול הגדול וההרגשה שהעולם התהפך, למרות דרך החתחתים, אמא ואבא זה לכל החיים, ודווקא ברגעים הללו אנחנו נבחנים כהורים וכבני אדם. אני כותב כדי לומר שהכי קל ונכון ומרפא יהיה לעבור את זה ביחד, וכדי להבטיח שבדרך הקשה יש גם רגעים רבים של התעלות, של התרגשות ושל אושר.
אני כותב אליכם, הקוראות והקוראים, שמכירים או לא מכירים אנשים טרנסים או משפחות של טרנסים. אלו שיש להם דעות קדומות בנושא ואלו שלא, או עמדות ברורות נגד או בעד. אני כותב לכולכם ומבקש שרגע לפני שאתם חורצים גורלות, תחשבו שאלו הילדות או הילדים שלכם, האחים או האחיות שלכם. אני כותב כדי שתדעו שלא פעם מדובר בעניינים של חיים או מוות.
הרבה אהבה ודאגה יש בהורות, שמחות וכאבים, עליות ומורדות, וכל אלה מלווים לא פעם בתחושות אשם. התחושות הקשות ביותר הן כשאנחנו לא מצליחים להגיע אל הילדים שלנו, כשאנחנו לא מצליחים להושיע אותם מהכאב של החיים. אז ההלקאה העצמית הולכת וגוברת, כמעט ללא מוצא, ושאלות הלמה והאיך לא מוצאות מנוח. אולי מדובר במשהו שעשית או לא עשית לאורך הדרך? אולי בטעויות אלו או אחרות, גם אם הן היו בלתי נמנעות? שאלות שנותרות לרוב ללא מענה.
על אף שהסימנים היו שם בחוץ וניקרו במוחי, כשאני מנסה לפעמים לסלק אותם, להדחיק, לחפש מפלט, ההחלטה של בני לעשות תהליך להתאמה מגדרית נחתה עליי בבום. לא תמיד הייתי חזק מספיק, לא תמיד כבשתי את יצרי. היו צעקות, היו כעסים, היו ריבים, ומעל לכל רבץ חוסר אונים. אבל הידיעה הייתה מלווה גם בהקלה ובחיבוק. פתאום לדברים היו שם ופנים. פתאום אפשר היה לגשש באפלה ולחפש דרכים למזור.
לאורך הדרך הקושי הגדול ביותר היה לעזוב ידיים ולשחרר. זה קושי כפול ומכופל כשהבן שלך מבקש למחוק את העבר כדי שיהיה לו עתיד, כי משמעו שכמעט הכול יכול להתפרק. אבל אני יודע היום שכדי להקל על הכאב ולטעת תקווה צריך לא פעם לפרק את הכול כדי להרכיב מחדש.
אני כותב היום את המילים הללו לבני. להזכיר לו שאני תמיד איתו, תמיד כאן, תמיד אוהב. אני כותב כדי להודות לו על הזכות ועל השותפות, על שהפך אותי לאבא טוב יותר ולאדם טוב יותר. אני כותב גם בשביל לבקש סליחה על כל טעות, על מה שנאמר ונעשה ואי אפשר להשיב. אני כותב כי אני גאה בו על כך שלא ויתר על האמת שלו, על כך שעמד על דעתו ועל זכותו, על מי שהוא. אני כותב כי מילים מחזקות, מחבקות ובוראות מציאות. אני כותב, ואני מקווה שכולם יקראו ויראו.
*
כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל עַצְמְךָ
נִדְרְשׁוּ לְךָ שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוּת
וּמַאַבְקֵי אֵיתָנִים בֵּין
גּוּף וּמִגְדָּר, בֵּין זֵהֶה לְאַחֵר.
עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ יוֹתֵר מִתָּמִיד
שֶׁשָּׁלֵם הוּא סַךְ כָּל הָרְסִיסִים
שֶׁאַתָּה הוּא מִי שֶׁאַתָּה
בַּחֲלוֹמוֹת הֲכִי כְּמוּסִים
שֶׁהַחַיִּים וְהַמָּוֶת בְּיָדְךָ
הכותב הוא משורר, סופר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019) "בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021) ו"כמו שהיורֶה" (פרדס, 2022)
