אחת השאלות שהעסיקו אותי תמיד כאבא, ולא מרפה ממני גם עכשיו, היא אם אני "רואה" את הבנים שלי. כלומר, האם אני קשוב לצרכים שלהם ויודע לנווט ביני לבינם? האם אני יודע להפריד בין החלומות שלי לבין שלהם? ואיך אפשר לכוון בלי לקבוע? להכיל אפילו את מה שאתה לא אוהב, או פוחד ממנו? מעבר לחינוך ולדוגמה האישית, המשימה הקשה ביותר שלנו ההורים היא לתת לכל ילד וילדה להיות מי שהוא או היא רוצה.
קראו עוד:
כל אחד מאיתנו רוצה ש"יראו אותו", זה טבע האדם. לא מדובר רק בהיבט החיצוני, שמייצג אותנו במובנים רבים, אלא בעיקר בהיבט הפנימי, ובצורך בהכרה, בקבלה ובהכלה. כל אחד מאיתנו רוצה ש"יראו אותו" במשפחה, בעבודה, בקהילה, כאדם שלם וריבוני אבל גם כחלק מהחברה.
כשמדובר באנשים שמבקשים לשבור מוסכמות חברתיות ותרבותיות, שלא מוכנים להיות חלק מהעדר ושלא פעם מורדים, האתגרים מורכבים וקשים יותר. במקרים כאלה, גם החתירה לנִרְאוּת לרוב מתעתעת יותר, מכיוון שלרוב היא מתמקדת במראה החיצוני, כלומר בחזות, או בהשתייכות לקבוצה זו או אחרת על סמך מאפיינים פיזיים ו/או התנהגותיים. אבל, למעשה מדובר בעיקר ברצון פנימי להיות ולצעוק "אני מי שאני".
כשבני הטרנסג'נדר יצא מן הארון, השאלות הגדולות של ההורות והאתגרים של החיים ניצבו בפניי במלוא העוצמה. מהרגע הראשון הרגשתי שיש לנו מזל שהוא חזק מספיק, שהוא סומך על עצמו ועלינו, שהוא משתף אותנו. מהרגע הראשון ידעתי שאנחנו יחד, שאלה החיים שלו והחיים שלי, שאבא זה לכל החיים. מהרגע הראשון הבנתי שניצלנו. לא פחות ולא יותר.
החגיגה של הנראות התחילה משינוי המגדר בשפה, משבירת ההרגל של העברית המגדרית, מלטעות ולהיכשל ולנסות שוב בלי לוותר, בקניית בגדים חדשים ועוד. אבל גם בלמידה מעמיקה על המגוון של הקשת הטרנסית, בבקשה לברר את פרטי הפרטים, לפרוט את הרגשות, להקשיב ולדבר, לקבל עזרה.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןאחר כך הגיעו גם הטיפול ההורמונלי, הזיפים והקול המשתנה, והטיפוליים הגופניים. ובכל צעד ראיתי איך משהו בגוף של בני מסתדר ומתיישר עם הנפש ועם הלב, איך תהליך ההתאמה המגדרית שינה את הדרך שבה הוא תופס את עצמו ושאני רואה אותו, וגם את ההתייחסות אליו מבחוץ: את אלה שפנו אליו כגבר לכל דבר, את אלו ששאלו שאלות ועדיין שואלים, וגם את אלה שפגעו ושפוגעים.
מחר, 31 במרץ, יצוין יום הנראות הטרנסג'ינדרית הבינלאומי. היום הזה, שמצוין החל משנת 2009, צמח מתוך הדרה של הקהילה הטרנסג'נדרית דווקא בתוך קהילת הלהט"ב, ומתסכול על כך שעד אז צוין רק יום הזיכרון לטרנסג'נדרים.ות שנרצחו בשל זהותם.ן, כאשר אף אחד לא הכיר ולא חגג את החיים ואת ההצלחות שלהם.ן.
יום הנראות הטרנסג'נדרית מוקדש גם להעלאת מודעות לאפליה ולאלימות כלפי א.נשים טרנסג'נדרים.ות, ולצערנו היא קיימת ועל בסיס יומי. אך מעל לכל, הוא מבקש מאיתנו, כחברה, כיחידים וכבני משפחה לקבל את האחר ולא לוותר, גם אם זה קשה ומורכב.
כשאתה הורה, הרבה הרגלים, הבנות, תפיסות וחלומות שגדלת איתם ושעיצבו אותך לאורך השנים עומדים למבחן. פעמים אתה מוצא את עצמך משרטט קווים אדומים וחוצה אותם, פעמים אתה מגלה שטעית, וכל פעם אתה לומד מחדש מה כוחה של אהבה. ביום שראיתי את בני כמי שהוא באמת, ראיתי את עצמי כמי שאני. ביום שאוכל לומר בני מבלי להוסיף שהוא טרנסג'נדר, ביום שבו נראה כל אדם כאדם וכל אחד כשונה ומיוחד אבל גם כשווה, אדע שעשיתי את מה שאבא צריך לעשות בשביל הבן שלו.
בְּחִירָה
בְּמַחְשָׁבָה רִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ
אֶפְשָׁרוּיוֹת, לֹא הָיָה אֶת מָה
לְהַעֲדִיף, לֹא הָייְתָה בְּרֵרָה.
אֲבָל בְּכָל זֹאת אַתָּה בָּחַרְתָּ
לִחְיוֹת, בָּחַרְתָּ לִהְיוֹת עַצְמְךָ.
וַאֲנַחְנוּ שׁוּב וָשׁוּב בָּחַרְנוּ בְּךָ.
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019) ו"בגוף ולא רק בו" (הוצאת פרדס, 2021)
