ג'וי לא שוכח את הרגע שבו פינה את אשתו הודיה לבית החולים כשהיא בשבוע ה-30 להריונה, עם בתם השנייה. זה קרה לפני ארבע שנים. הודיה לא הרגישה את העוברית בבטנה, ואחרי צילום אולטרסאונד, בדיקות ורופאים, הגיעה הבשורה המרה: לתינוקת אין דופק.
הקושי של נשים אחרי החוויה הטראומטית של לידה שקטה הוא מובן, והן יכולות לקבל סיוע. אצל גברים הסיפור שונה - לידה שקטה ידועה כ"עניין נשי", אבל הם חווים מצוקה גדולה גם כן. הרשויות, וגם החברה, לא מספקים מענה וטיפול הולמים, ובכלל, מדובר בנושא שהוא לא ממש מדובר.
אנחנו נפגשים בבת ים, בשעת שקיעה, למעגל שיח של אנשים שחוו לידה שקטה. ג'וי (39) מציג את עצמו תחילה: "אני איש מחשבים, נשוי ויש לי שלוש בנות - ברי בת שש, מאור בת שנתיים, והייתה גם מאי, שנולדה בלידה שקטה. בגללה אני פה".
קראו עוד:
"אני זוכר מאותו יום כל דקה, כל פרט. עברו ארבע שנים ארוכות מאז, אבל הרגשות שלי כמעט שלא השתנו", הוא משתף. "הכול קרה בפתאומיות. ערב אחד שמנו לב שאין תנועות של העובר. רצנו לבית החולים ושם עברנו אולטרסאונד. הייתי קצת מודאג, אבל לא דמיינתי את מה שהולך לקרות. רופא אחד בדק את אשתי, די הרבה זמן, ואז קרא לעוד רופא בכיר, שגם בדק ובדק. בסוף הוא אמר: 'אני לא מוצא'. הוא אפילו לא אמר מה הוא לא מוצא. הבנו לבד שזהו, אין דופק. זה רגע מרסק. שוק טוטאלי. קולטים ולא קולטים.
"אני מבין שאין לנו תינוקת, שהיא מתה, אבל מצד שני לא מעכל בדיוק מה זה אומר", הוא מוסיף, "בת הזוג שלי ואני פשוט בכינו ביחד. התחבקנו ובכינו בחדר. לקח זמן עד ששחררו אותנו, היא איבדה הרבה דם והייתה מאושפזת חמישה ימים. נתנו לילדה את השם מאי, והיא ילדה נוספת שלנו".
המונולוג של ג'וי לא נפסק כעת, אחרי השחרור מבית החולים. כמו אצל רבים אחרים, האירוע ממשיך ללוות אותו בחייו גם היום, שנים אחרי. "כמה ימים אחר כך חזרתי לעבודה, ובת הזוג שלי נשארה בחופשה", הוא מספר. "בעבודה הייתי מרוסק. ממש באבל. ההיריון הסתיים, אבל בפנים שום תחושה לא משתנה. אנשים לא מבינים אותך, במקרה הגרוע אומרים לך 'יאללה, צא מזה, תנסו שוב ויהיה לכם עוד ילד'. ואני מסביר להם שלא, זה לא סתם. זו הבת שלי, החזקתי אותה בידיים שלי, נתתי לה שם. את בת הזוג שלי ביקרו הרבה ב'חופשת הלידה'. עטפו אותה".
לאזור החוף שבו מתקיים המפגש של עמותת "ניצוצות ענבר", מעגל שיח של אנשים שחוו לידה שקטה, מגיעים זוגות ויחידים, מכל המינים ומכל הקהילות. הם באים לשתף בסיפור ובכאב שלהם, וגם כדי להתחזק. במעגלי השיח נמצאות בעיקר נשים. יש פה גם גברים אחדים, כמו ג'וי, שהגיעו ללא בנות זוג. באירוע הזה האב והאם שווים - מכירים כאן באותה מידה באבל שלהם.
"למצוקה של הגברים אין מודעות כמו לזו של נשים", אומר ג'וי, "זו התמודדות עצמית עם הטראומה. נעזרתי בעיקר בבת הזוג שלי. דיברנו המון, היינו יחד. היא הבינה אותי הכי טוב, וזה ממש הציל אותי. עדיין הייתי צריך ללכת לטיפול פסיכולוגי. עכשיו אני הולך לקבוצת תמיכה של גברים, שגם עוזרת לי. אם אחת הבנות שלי חולה - אני מיד נכנס ללחץ. מתחיל לדמוע מכל דבר קטן, זה לא עוזב אותי".
"בעבודה הייתי מרוסק. באבל. ההיריון הסתיים, אבל בפנים התחושה לא משתנה. אנשים לא מבינים אותך, במקרה הגרוע אומרים לך 'יאללה, צא מזה, נסו שוב ויהיה לכם עוד ילד'. ואני מסביר להם שלא, זה לא סתם. זו הבת שלי, החזקתי אותה בידיים שלי, נתתי לה שם"
אלון תמרי, בן 47 מירושלים, עובד סוציאלי, מספר: "ב-2014, בשבוע ה-36 של אשתי, יעל, הלכנו לבדיקות פרטיות. לא היינו צעירים כשנכנסנו אז להיריון. הייתה לנו את רוני, אז בת ארבע, והשתוקקנו לילד נוסף. באחת הבדיקות הרופא גילה שלעוברית יש שש אצבעות בכף רגל שמאל. הוא התבדח איתנו שיהיה לה מה לספר לנכדים. ואז הוא גילה גם ברגל ימין שש אצבעות, וכבר נהיה מודאג. נשלחנו למיליון בדיקות, כולל מי שפיר. היועצת הגנטית גילתה שלעוברית יש מחסור בכרומוזום מסוים, מה שאומר שגם אני ואשתי צריכים להיבדק. להפתעתי הבנתי שהורשתי אחד לאחד את הפגם הגנטי המאוד נדיר שלי לבת שלי שבדרך. ואז התגלו אצלה עוד תסמינים פתולוגיים, כמו ראש שקטן מבדיקה לבדיקה. תוצאות לא טובות".
בני הזוג תמרי החליטו לעצור את ההיריון. אלון מתאר את הפרידה הקשה: "אשתי נפרדה מהעוברית ולא רצתה לראות אותה. אחרי עשרים דקות אני הלכתי אליה. זה היה הרגע הקשה בחיי. לא יודע לתאר מה קרה שם. חיבקתי אותה, שרתי לה, נפרדתי ממנה. כמה ימים אחרי כתבתי לה שיר בשם 'ילדה מתה בתוכנו'".
אחרי השחרור מבית החולים, יעל קיבלה חופשת "לידה". אלון היה צריך לחזור לעבודה ובמקביל לגונן על אשתו, כדי שלא יאחלו לה בטעות מזל טוב. "אמרתי לכל הסביבה שלנו שאשתי חוותה לידה שקטה", הוא אומר. "זה אחד התפקידים של הבעל, להיות שופר - להודיע לכולם, מבעל המכולת ועד לחברות רחוקות, שהתינוקת איננה, כדי שבטעות לא יגידו לה מזל טוב והיא תתרסק. כמובן הייתי צריך גם לטפל בבכורה שלנו. זו הייתה תקופה של שבעה לכל דבר".
"אשתי נפרדה מהעוברית ולא רצתה לראות אותה. אחרי עשרים דקות אני הלכתי אליה. זה היה הרגע הקשה בחיי. לא יודע לתאר מה קרה שם. חיבקתי אותה, שרתי לה, נפרדתי ממנה. כמה ימים אחרי כתבתי לה שיר בשם 'ילדה מתה בתוכנו'"
אלון המשיך להתמודד עם קשיים גם חודשים אחרי. "הייתה ועדה שדנה בדרכים לשיפור הטיפול אחרי הלידות השקטות, והתארחו שם 14 נשים", הוא נזכר. "ביקשו מאשתי להשתתף וגם אני רציתי, כאבא. אמרו לי שלא, שזה רק לנשים. בסוף התפשרו והסכימו שאבוא כבן זוג, לא כאבא של העוברית שנפטרה. הגעתי, והיה רשום בענק על הלוח - 'לידה שקטה היא עניין נשי'. באותו רגע התפרקתי. באיזו זכות מונעים מאיתנו, האבות, להיות חלק מהאבל? אני שמח שהיום השיח כבר הפך שונה, בזכות מפגשים שיש בהם גם גברים וגם נשים, ותמונות וסיפורים של אבות ואימהות. אין תחרות על כאב. זה אובדן זוגי, אישי. הוא של מי שמרגיש שאיבד. אבל חד-משמעית אפשר להגיד שאין מספיק מערכות תמיכה בגברים".
במעגל יושבת גם שלומית. היא כבר בת 60 ואיבדה עובר מזמן. כתוצאה מהלידה השקטה לקה בעלה בדיכאון קשה. עד היום הם לא מצאו גורם או גוף שיוכלו לסייע לו להתאושש. "במהלך הלידה השקטה שלי ביקשו מבעלי לצאת החוצה, שזה כבר צעד שלא יתואר, וגם אני הייתי במצב לא טוב", שלומית משחזרת. "איבדנו את העובר וכמעט גם אותי, ומאז בעלי נכנס למצבי חרדה מאוד קשים. פינו אותו המון פעמים לבתי חולים. חייבים לתת טיפול ומענה גם לגברים".
נועה, בת 40, שגם משתתפת במעגל השיח, מספרת: "אחרי שילדנו את התינוק בחרנו לקבור אותו באופן פרטי. סביב נושא הקבורה היה המון רעש מצד המשפחות. כולם רצו לבוא איתנו, אבל החלטנו ללכת לבד. אבא שלי התקשר, היה בהלם. הוא אמר לי - 'אני לא מאמין שאת רוצה ללכת לבד'. אמרתי לו שאני לא הולכת לבד, אנחנו הולכים יחד, בעלי ואני. אני חושבת שזה המסר של כל הסיפור – הגבר והאישה צריכים להיות יחד, לקבל שניהם טיפול ועזרה".
העמותה, בראשות המנכ"לית יעל ביננפלד, הוקמה ב-2017 לזכרה של ענבר, בתם של צחי ואלה נוימן, שנולדה בלידה שקטה. היא פועלת בין היתר באמצעות מפגשי תמיכה וייעוץ לצוותים רפואיים בבתי חולים. לאחרונה העמותה הוציאה ספר, "רסיסים של שקט", שבו מוצגים סיפורים אישיים של אימהות ואבות שחוו לידה שקטה ומצאו דרך להתמודד עם הכאב.
"בגיל 30 נכנסתי להיריון שלישי", מספרת אלה, שגם משתתפת במעגל השיח. "היו לנו בבית שתי בנות מתוקות שנולדו בלידות שכללו סיבוכים לא פשוטים. את המונח 'לידה שקטה' הכרתי לראשונה ממש לפני הכניסה לחדר הלידה. בשבוע 37 הרגשתי מאוד לא טוב, הלכנו לבית החולים ושם הבנו שאני סובלת מרעלת, קרישת יתר, ולצערי גם היפרדות שליה מלאה. ההיריון הסתיים בלידה שקטה.
"לצערי, הרבה מהיושבים פה מבינים מה המשמעות של לידה, שבה השקט מתעלה על כל רעש אפשרי. תחושת מוות שאופפת חדר שבו נולדים כל כך הרבה חיים. מתוך מקום של חסד ורצון להנציח את ענבר, צחי בעלי וחן גיסי החליטו להקים את העמותה. המטרה שלנו היא להקל, ולו במעט, על המסע של משפחות שהצטרפו לחוויית האובדן, לאבל השקוף".
