תמיד היינו אנשים זורמים. טיולים של שבת התחילו ב"קדימה בוא ניסע למקום כלשהו", עד שאלוהי ה–WAZE הטיב עמנו באטרקציה שמחבקת גם את אהובתי הצליאקית ואפילו את הצעת הנישואין בזמנו על הצוק בפלמחים, שאשתי סיגל ארגנה לעצמה מבלי לדעת שהיא שותפה (בואי לפיקניק, עלק). באותו אופן נדמה שגילינו על ההיריון (Ole היריון ראשון, ברוך הבא) בבדיקה המיוחלת. אפילו ש"פס זה פס" בתורת הזוגות המפנטזים, והוכנתי לכך מבעוד מועד, סיגל חשבה שעבדתי עליה עם הופעתם של שני פסים על המקל (חיובי, חביבי) רגע לפני שהיא תכננה להשליכו לפח.
כשדמעות ניגרות בזוויות עיניה, בעודי אוחז בידה ומבטינו מצטלבים, הבהרתי לה שאין כאן שום מתיחה. די התקשיתי להאמין, לפשט או להבין את גודל המאורע. באותו רגע בכלל הייתי שנייה לפני יציאה לחדר הכושר.
"תקשיב, אתה חייב להביא לי עוד בדיקת היריון כדי שנראה שזה באמת חיובי", היא אמרה. "אין בעיה, אחרי האימון אביא לך", השבתי בשיא האדישות. והנה fast forward עם האצבע על שעון החול: ההבנה אצל רופאת הנשים שאלה שני עוברים, הבדיקות התקופתיות והלב שנוסע ברכבת הרים, ההתרגשות המלווה בחשש, השיח הנלהב על השמות, וכל הליכה ברחוב שמסתמנת כאילו הייתה אבטחת אישים, רק שהמרפקים לצדדים מגנים על אשתי ובנותיי שבבטן.
האזינו: לידה, בית ספר או מעבר דירה - למה שינויים והתחלות כל כך קשים לנו?
כמה טוב לזרום עם השינוי, בעיקר תוך כדי תנועה. בעודי גולל ברשתות החברתיות, שמתי לב שכמעט כל פוסט שלישי בימים האחרונים הוא של חבר'ה שחזרו מהמידברן. חתיכת חוויה, אבל וואלה הראש שלי בכלל במקום אחר, וההתלהבות שקפצה למאית השנייה התפיידה כאבק בלב המדבר. אשכרה לפני לא הרבה יותר משבועיים הפכתי לאבא וקראחנות אחרות לפנינו. בראשי קופצת השאלה, האם הורים טריים לתאומות הם גיבורי-על? או שהם סטודנטים מצטיינים בפקולטה לתינוקות בני יומם?
בינינו, גאיה הבכורה ואמה אחותה התאומה, שבסך הכול שבע דקות מפרידות ביניהן, כבר יראו לנו מי נגד מי. כבר מהבטן, עוד לפני שהכרנו אותן, התאהבנו בהן והצלחנו לזהות את האופי שלהן לפי הבעיטות רוברטו קרלוס של הגדולה, והליטופים הנעימים כמו מוזיקת פסנתר שמנעימה את הנשמה, של הקטנה. את השאר אנחנו עוד נבין. אנחנו עוד נתרגש, נצמח, נלמד, נכעס, נבכה, נצחק, נודה - ועוד אינספור פעלים שירחיבו את באר הנפש. בכל זאת כמו שסיגל אומרת: one body three hearts זה האקסטרים של הריגושים עוד לפני הדאבל.
אבולוציית הפירות והירקות
איזה דבר זה לידה. נזר הבריאה. בימים שלפני עוד צחקתי עם סיגל שאגיד לאחות המיילדת שכואבת לי הכתף, ושהיא תסייע לי באיזה משכך כאבים. מן ציניות אופיינית שהקלה לרגע קטן על הקושי שסיגל עוברת. בכל זאת בחורה ספורטיבית אך קטנת משקל שלפתע הדביקו לה בטן עם בנות שגדלות מדי שבוע, ואפילו פירות וירקות שמדמים את גודלן. כמה חיכיתי בכל פעם לאותה הודעה שבה סיגל סיפרה לי על אותה אבולוציית שייק פירות וירקות. תותים, נקטרינות ושאר החברות (חס וחלילה לשמוע על נבטים).
זהו, עכשיו אנחנו כבר בבית עם התאומות שלנו גאיה ואמה וניתן רק להצדיע לכל הנשים באשר הן על הלידה (ממקור ראשון. ישבתי ממש ליד הראש שלה וחתכתי פעמיים את חבל הטבור. ממי בכל זאת). אומנם בסוף כן צחקתי עם האחות, אבל גם ככה סיגל הייתה כבר עם אפידורל (קצת לפני שדיברו על משבר האפידורל הפוטנציאלי), אז הכול עבר בשלום. מעריץ אותך אשתי, ומברך את אנשי הרפואה על שליחותם.
נראה שרק מהימים הספורים האלה כהורים לתאומות אפשר לראות שנכנסנו לטירונות 07 שבה יש מסדרי בוקר קבועים, בלי יכולת או ליתר דיוק רצון לפספס את הפרטים הקטנים, והלילות הם בכלל הקפצות של סירנת הבכי שבהם שעות שינה הם בגדר המלצה (סבים, סבתות, דודים, דודות אוהבים אתכם). ברגעים אלו של כתיבה, הציניות די בהשהיה ואין שום תלונות. להיות הורים זה התואר הנחשק ביותר שאדם יכול לאחל לעצמו, ועצות הזהב שניתנות לנו הן מבורכות, אבל בינינו - אין באמת הוראות הפעלה, מתכון או חוקים. פתאום ברחוב ובסביבת מגורינו כולם הורים לתאומים (כמו כשאנחנו קונים נגיד רכב אז לכולם יש טסלה), אם הם הצליחו וחיוך נסוך על פניהם - אז עלינו זה קטן.
בריכה קקה בגזרה הדרומית
אם תמיד היינו זורמים, אז גם עכשיו הכול חייב להיות אותו הדבר? כבר הבנו שאופטימיות וזרימה הם מצרכים נפלאים, אבל לא הכול יהיה בדיוק כמו שנרצה וצריך לגלות גמישות מחשבתית, איפוק ובעיקר עד שמעירים אחד את השני לבאתי-לעזרת-חבר, גם אם יש צווחות שכמעט גורמות לרעידת אדמה, בריכת קקה בחיתול והמוצץ בכלל נמצא בגזרה הדרומית של החדר.
בזמן כתיבת הטור הן ישנות בעגלה ואין לי באמת מושג מה יהיה בעוד כמה דקות או אפילו שניות. כבני אדם רובנו סולדים מחוסר הוודאות, אך כרגע זה המצב ואין לי מושג כמה חודשים או שנים ייקחו עד שאוכל לגבש תמונה מראש. בינתיים משפחת פלדמן התרחבה לה משניים לארבע, והורים אחרים לתאומים דופקים לעברינו מבטי הזהות שנראים לקוחים מעולם גיבורי העל. אנחנו, נראה לי, עדיין סטודנטים בשלב ההסתגלות (מאמי, את וונדר וומן אבל אמרתי לך שלוקח לפחות שלושה שבועות בשביל לאמץ הרגל. לא יודע אם זה תופס גם על גידול ילדים).
אהבות שלי, בטח אדפיס את הטור הזה אחרי שהוא יתפרסם ואשמור אותו באחד הקלסרים עם עוד אינספור יצירות שאצור בהשראתכן. במרבית הפעמים אין לי צורך באמת במוזה בשביל לכתוב, אבל (שנייה אמשיך, אמה בוכה) בגיל שבו אתן תוכלו להתגאות או להתפדח אני אראה לכן אותו (הלו, תהיו החברות הטובות ביותר אחת של השנייה. קיבלתן חתיכת מתנה). אפילו שרוב הסיכויים שבעידן האינטרנט כבר תראו אותו לפני, ולכו תדעו אילו שטויות עוד אעשה בטיקטוק.
גאיה ואמה, אימא ואבא הבטיחו אחד לשני להיות הורים מאושרים בשביל לגרום לכן לזרוח. הקרנבל של משפחת פלדמן התחיל. וואי, איך מתאים לי עכשיו ללכת לכושר אבל צריך לעשות סטריליזציה ולקנות מצבור של חיתולים כאילו היינו במצור. יחי השינויים בחיינו. בורכנו.
שגיא פלדמן הוא אבא לתאומות, יועץ תקשורת ויוצר תוכן של העולם
#התאומות_פלדמן #הבטחתילעצמי #האבא_של_התאומות
