"התפיסה המינית שלנו קשורה ישירות לתקופת הינקות שלנו. המיניות שלנו כמובן לא עומדת בפני עצמה. היא גם לא נוצרת ומושפעת רק מהחוויה הראשונה שלנו במין, מצפייה בפורנו או מהשפעות חברתיות בגיל ההתבגרות". כך לפי משנתה של שרה שרגא, מורה למיניות נשית ויועצת מינית לזוגות.
קראו עוד:
שרגא, אימא לשני ילדים, וגם פסיכותרפיסטית גופנית, סבורה שהמיניות שלנו קיימת עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים מה זה מין - והיא מאוד מושפעת מאיתנו, ההורים. "ההשפעה ההורית על המיניות שלנו בשלב הינקות היא קריטית, היא משפיעה על החוויה שלנו כולה כיצורים מיניים בעולם. החוויה המינית הראשונה שלנו בעולם היא ברגע היצירה שלנו, בחיבור של זרע וביצית - אנחנו נוצרים בחוויה מינית ארוטית של גבר ואישה. יש היום עדויות לכך שכבר ברחם עובר מגיע לזקפה, ועוברית מייצרת רטיבות נרתיקית. כלומר, המערכת המינית הפיזיולוגית פעילה כבר ברחם", היא מסבירה.
"לידה היא חוויה מינית מכוננת"
לפי שרגא, הלידה היא חוויה מינית מכוננת - התחושות של האם, וההתנסות שלה מהאירוע הגדול הזה, משפיעות על החוויה הבסיסית של התינוק מחוץ לרחם. "מהלך האירועים לא תמיד בשליטתנו, אבל אפשר לומר שתרחיש חיובי הוא כזה שבו היולדת מרגישה אמון וביטחון, שהיא מחוברת ונוכחת בחוויית הלידה, שהיא ערה ומודעת לגוף המיני שלה שממנה מגיח התינוק לעולם, שהצרכים שלה בסביבת הלידה נענים", היא מסבירה.
ואם חוויית הלידה שלנו קשה או טראומטית? או שילדנו בניתוח קיסרי?
"האופן שבו התינוק מפנים את חוויית הלידה בשנת חייו הראשונה משפיע מהותית על חייו. לידות טראומטיות בהחלט משפיעות על ההתפתחות המינית ובכלל, אם בשל התערבויות חיצוניות, לעיתים מצילות חיים, ואם בשל מצוקת האם והתינוק בזמן לידה. סכמת הלידה מוטבעת בגופו ובנפשו של התינוק, ויש לה השפעה מכרעת על חייו בהיבטים הפיזיולוגיים, הפיזיים, הרגשיים והקוגניטיביים ובשל כך גם על ההתפתחות המינית שלו.
"בהמשך, אחרי הלידה, מתחילה היווצרות הקשר בין התינוק לבין האם - המגע, הליטוף, החיבוק וקשר העין, שהם הבסיס למגע קרוב וליכולת לאינטימיות אנושית של אדם. לתפיסתי, הבקשה הבסיסית במיניות היא בקשה לאהבה, לאינטימיות, לאחדות ולמגע. אגב, אותם הורמונים שמופרשים בגוף שלנו אחרי אורגזמה, קיימים אצל האם והתינוק בזמן הנקה. חשוב מאוד להבין: תינוק מזהה מגדר לפני שהוא מבדיל בין המינים. הוא לא יודע אם מי שנמצא מולו הוא זכר או נקבה, אבל הוא יודע אם הוא גבר או אישה. בסביבות גיל שלוש הפעוט יפנה את האנרגיה המינית כלפי ההורה מהמין השני, אחרי שזיהה ולמד איך לחקות את ההורה מהמין שלו".
החוויה האוראלית הראשונה שלי
האכלת התינוק היא החוויה האוראלית המינית הראשונית שלו, אומרת שרגא, והיא כוללת אכילה של התענגות, עם הידיים, דרך מגע שחוקר מרקמים וטעמים: "בשלב האוראלי, בשנה הראשונה לחיים, האזור הארוגני הוא הפה שמספק את הצורך בהנאה במזון. מציצת השד או בקבוק, גם בלי חלב, היא מהנה ומרגיעה. מאותה סיבה תינוקות מכניסים כל דבר לפה. תינוק שמצץ כפי צורכו יחוש מסופק, זה נעים לו".
אבל יש גם קשר לצמיחת שיניים, או פשוט לסקרנות וללמידה על העולם.
"לפי התאוריה הפסיכואנליטיקאית, בכל תקופת גיל יש אזור שבו מרוכז הליבידו, כלומר האנרגיה המינית של האדם. בתקופת הינקות ועד גיל שנתיים לערך הליבידו מרוכז בפן האוראלי. השלב האוראלי מתחיל בלידה ומסתיים בגיל שנתיים לערך, בתקופת הינקות. הוא מאופיין בריכוז של האנרגיה המינית באזור הפה. על אף שהפה מזוהה עם קבלת מזון, התינוק לא מוצץ רק כדי לאכול אלא גם כהנאה גרידא, ולכן הוא מוסיף למצוץ גם אחרי ששבע. מה שמנחה את התנהגותו של התינוק בשלב זה הוא עקרון ההנאה והכאב, כלומר חיפוש הנאה והימנעות מכאב.
"לפי פרויד, לסיפוק מאוזן של הצורך במציצה יש השפעה חיובית על התפתחות האדם וגם השלכות לגבי חייו כבוגר. בעבר נמצא שתינוק שמצץ דיו יתפתח לאדם אופטימי, המקבל את עצמו ואת זולתו, ומוכן להמשיך ולהתפתח. לעומת זאת, קיבעון בשלב האוראלי יתאפיין ב'התנהגות אוראלית', כמו מציצת אגודל, לעיסת מסטיק, עישון, כסיסת ציפורניים, אכילה ועוד. הוא מתרחש כאשר הילד אינו בא לידי סיפוק או כשהוא מסופק יתר על המידה. לעומת זאת, האכלה לא מותאמת לתינוק, בין אם האכלה ללא רצונו או מניעת אוכל, עלולה לפגוע בהתפתחות המינית. האכלה ללא רצון עלולה גם להיחוות כפלישה וכחדירה למרחבים אינטימיים".
קצת מוזר ללמד תינוק על מיניות. איך עושים את זה?
"ראשית, אני מציעה לנו לחשוב על המגע הינקותי שחווינו בעצמנו. איך התייחסו לגוף ולאיבר המין שלנו בזמן החלפת חיתול? אפשר שבתשומת לב, בחיוך, במגע עדין ורך ומלטף, כזה שלא נמנע מחשש מאיברי המין. אולי בהסחת דעת, אולי בתחושת גועל? פעמים רבות להורים יש חשש ממגע באיבר המין של התינוק, ולא אחת זה נובע מקושי ומריחוק מאיבר המין שלהם עצמם.
"ברגעים של מריחת משחה באיבר המין, או הכנסת מדחום, אפשר להיות נוכחים עם התינוק ולהסביר לו מה נעשה בזמן הזה, כמובן תוך שמירה על גבולות התינוק. כבר מהלידה כולם רוצים להחזיק ולחבק, לגעת ולאהוב. לפעמים זה מותאם ובריא ולפעמים זה לא מתאים לתינוק כשהוא עייף, או מותש ממגע חברתי".
"תן לי נשיקה ואתן לך סוכרייה"
לצד כל זאת, שרגא מדגישה את הצורך ואת החובה בהקשבה לגבולות של התינוק. "נדע לזהות זאת פשוט על ידי הסתכלות והקשבה. כשהמגע נעים, גוף התינוק מספר את זה בתגובה של התרחבות. כשהמגע לא נעים או מאיים, נראה ממש כיווץ של הגוף. אגב, המנגנון הזה פועל גם בהיותנו בוגרים.
"ברגע שהתינוק מתחיל לתקשר מילולית, הוא גם אומר את זה, מתי כן ומתי לא. חשוב שנלמד גם את זה, הרי אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להגיד תודה, כן, אף, פה, אוזן, אז הכרחי ללמד גם להגיד לא. לכבד את זה שהוא אומר לא, אפילו להריע לו על כך - 'אני כל כך שמחה שאמרת לא'. זו גם הסיבה שאני חושבת שמשפטים כמו 'תן לי נשיקה ואתן לך סוכרייה' הם בעייתיים. הם לא תמיד מכבדים את הגבולות של הילדים.
"כשאנחנו מכירים בגבולות שלנו, כשאנחנו מביעים אותם ועומדים עליהם בתחושה שיכבדו ויכירו בהם, אנחנו יכולים גם לכבד גבולות של אחרים", היא ממשיכה, "הצבת גבולות בריאים מגנים על הפעוט. הם מאפשרים לו לחוש ביטחון בסמכות ההורית, לדעת שמכבדים את צרכיו האמיתיים. ילדים צריכים לדעת שיש מי ששומר עליהם. כשהגבולות ברורים ומכבדים את הפעוט, יש לו הרבה יותר חופש לחקור ולהסתקרן ממה שהוא פוגש בידיעה שהוא שמור ומוגן.
"לעומת זאת, הימנעות מגבולות או גבולות נוקשים שעונים בעיקר על צרכיה של דמות הסמכות, עלולים ליצור בעתיד חוויה של אי-אמון, של חוסר ביטחון פנימי, של צורך בחקירת גבולות תמידית שעלולה להיות מסוכנת. אפילו הרסנית, במצבים קיצוניים, כלפיו וכלפי מי שבסביבתו".
לתקשר עם משהו שיש לו שם
גם שרגא, בדומה למומחים נוספים שעוסקים בתחום המיניות, מאמינה שיש לקרוא לאיברי המין בשמם כבר מההתחלה. "כדי לייצר תקשורת פנימית בין הראש לבין המין, יש לתת שם לאיבר המין הפרטי, בדיוק כמו כשמלמדים אותם את שמות יתר חלקי הגוף. אפשר לעשות זאת בזמן הרחצה או ההחתלה - יש אף, פה, אוזן, בטן, ויש גם פות או פין. איך אתקשר עם משהו בתוכי שאני לא יודעת איך קוראים לו? וזה גם מוביל אותנו לנושא חקירת הגוף המיני והאוננות".
תסבירי.
"בקשה לגילוי המיניות בגילים הצעירים לא מקושרת לאקט מיני. היא חלק מהתפתחות בריאה ונורמטיבית שלנו לגילוי העצמי, לחיבור לגוף, לעונג ולאהבה. רוב הילדים מאוננים וזה נורמלי ובריא. חשוב לאפשר זאת, אבל להסביר שמגע עצמי במין צריך להיעשות בפרטיות. הבעה של כעס, סלידה ובהלה עלולים להטיל צל, וכשהוא מקושר למגע באיברי המין, החוויה היא שלילית ומעוררת ניתוק.
"אני חושבת שרבים מאיתנו, המבוגרים, מכירים את זה ברמה כזו או אחרת, את הניתוק בין מין, ראש ולב. כשילד חש פחד, אשמה או בושה מהמיניות שלו, התחושות הללו בבגרות עלולות לפגוע בדימוי הגוף ולפגום ביכולת ליהנות מחוויות גוף ומין. הפרעות אכילה או קושי בהגעה לאורגזמה אצל נשים, למשל, הם רק חלק מההשלכות של דיכוי התנהגות מינית בגילים צעירים".
מה הכי חשוב לדעתך בחינוך המיני שאנחנו מעבירים לילדים?
"לתפיסתי, החינוך הכי טוב שנוכל להעניק לילדינו ולדורות הבאים - הרבה לפני שיחות, הסברים, וחינוך מילולי למיניות בריאה - זה להיות מחוברים ומודעים למיניות שלנו בעצמנו. הילדים קולטים את היחס שלנו למיניות שלנו וחווים אותה לעומק הרבה לפני שאמרנו מילה בנושא. למדו את המיניות שלכם, נרמלו את השיח המיני עם אלה שקרובים אליכם. אני פוגשת כל כך הרבה נשים בוגרות, מוצלחות, מודעות לעצמן ולגופן, שאין להן ידע וחיבור בסיסי למיניות שלהן. הדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות הוא ללמוד את המיניות שלכם, ולהתחבר אליה, עבור הילדים ועבור עצמכם".
