אסיפת הורים
לאה שבת: מתחרטת שאין לי עוד ילדים
42:53
לידה היא אירוע משנה חיים שנחרת לנו בזיכרון. קשה לשכוח כמה שעות הרגשנו צירים, באיזה משקל התינוק נולד ובאיזו שעה הוא הגיח לאוויר העולם. במקרים רבים גם נזכור את המיילדת שלנו, אם לא בשמה אז בפניה, כי באותו רגע היא הופכת לחלק מהסיפור המשפחתי שלנו. המיילדות הוותיקות של בית החולים הלל יפה משתפות בסיפורי הלידה הבלתי נשכחים.
הרתה מבעלה שנפטר
לזהבה סופר יש רזומה מרשים של 38 שנים כאחות במחלקת נשים בבית החולים, בהן 23 שנים כמיילדת. "אחרי 1,500 לידות שליוויתי כבר הפסקתי לספור, אבל במשמרת אחת בדרך כלל אקבל ארבע-חמש לידות. עכשיו תכפילי את זה ביותר מ-20 שנה".
בין הלידות הרבות שבהן היא נכחה, סופר מספרת על האישה, והלידה, שהיא לא תשכח. "בשנה שעברה הגיעה אליי מטופלת להכנת תוכנית לידה. דיברנו, היא סיפרה לי שהיא בת 45 ושזו הלידה הראשונה שלה, ולפתע היא פרצה בבכי. שאלתי אותה אם היא רוצה לשתף אותי מדוע היא בוכה, והיא סיפרה שהיא התאלמנה מבעלה לפני ארבע שנים. לרגע לא הבנתי, ואז היא סיפרה שזמן קצר אחרי שהם החליטו להביא יחד ילד, בעלה נפטר מדום לב.
"באותו יום היא פנתה לבית המשפט כדי לקבל אישור לשאוב ממנו זרע, לשמר אותו, ולהרות ממנו במטרה ללדת את הילד שהם כה רצו. היא סיפרה שאחרי שהצליחה לקבל את אישור בית המשפט לשאיבת הזרע, עברו שלוש שנים נוספות של מאבקים עד שאישרו לה להשתמש בו כדי להיכנס להיריון. הסיפור שלה כל כך נגע לליבי, והחלטתי שאני רוצה ללוות אותה עד הלידה. נתתי לה את מספר הטלפון האישי שלי ואמרתי לה שמבחינתי זו השליחות שלי אליה, שלא סתם נפגשנו.
"בוקר אחד, כשהייתי ביום חופש, היא התקשרה אליי ואמרה לי שהיא עומדת להיכנס לניתוח קיסרי. עזבתי הכול ובאתי להיות איתה. הלידה עברה בהצלחה ונולד לה תינוק יפהפה. שתינו התחבקנו ובכינו יחד. היא אישה מיוחדת שהחליטה להנציח את בעלה ולגדל את הילד שלהם כאם יחידנית, וזו לידה שתלווה אותי עד יומי האחרון. אנחנו עדיין שומרות על קשר, ואני מקבלת ממנה עדכונים על התינוק המתוק שגדל מיום ליום".
"הלידה עברה בהצלחה, ונולד לה תינוק יפהפה. התחבקנו ובכינו יחד. היא אישה מיוחדת שהחליטה להנציח את בעלה ולגדל את הילד שלהם כאם יחידנית, וזו לידה שתלווה אותי עד יומי האחרון"
ללדת כדי להציל את חיי הבן הבכור
אורלי בסיס, אימא לארבעה וסבתא לשמונה, ששבעה מהם גם יילדה, היא מיילדת כבר 33 שנים. היא הייתה אחות אחראית חדר לידה ומיון יולדות במשך 15 שנים, וכיום מפקחת על כל האגף.
מה המקום הכי לא שגרתי שליווית לידה?
"לא פעם ולא פעמיים יצא לי ליילד בחניון של חדר הלידה, כי האישה לא הספיקה להגיע למחלקה".
אחרי 30 שנות עבודה, מהו סיפור הלידה שמלווה אותך עד היום?
"לפני כ-15 שנים עבדתי במשמרת לילה. הגיע זוג צעיר, והאישה היה כאובה מאוד כתוצאה מצירים חזקים. הבעל שליווה אותה השאיר אותה בידינו ומיד עזב. זה נראה לנו מוזר, לא הבנו לאן הוא נעלם ומדוע הוא לא נשאר עם אשתו. היא בכתה ללא הפסקה כל הלילה. בלידה עצמה נוצר בינינו קשר, אינטימיות שבין מטפלת למטופלת, ואז בין הצירים היא סיפרה לי שבנה הבכור בן השש חולה בסרטן ושבעלה נסע להיות איתו. היא ביקשה לאסוף דם טבורי מהלידה הנוכחית בניסיון להציל את הילד החולה. הבטחנו לה שלא נעזוב אותה, ועד לרגע הלידה לא זזתי ממיטתה. בסופו של דבר הלידה עברה בשלום, חלקה ויחסית קצרה. כשנאסף הדם הטבורי, נשאנו יחד תפילה לבריאות הילד. יצאתי מאותה משמרת בתחושת סיפוק אדירה".
"היא סיפרה לי שבנה הבכור בן השש חולה בסרטן ושבעלה נסע להיות איתו. היא ביקשה לאסוף דם טבורי מהלידה הנוכחית בניסיון להציל את הילד החולה. הבטחנו לה שלא נעזוב אותה"
את יודעת מה עלה בגורל האח הבכור?
"היום לגיטימי יותר לשמור על קשר, אז היו זמנים אחרים. עד היום אני זוכרת באיזה חדר היא הייתה, אבל לא ראיתי אותה מאז. באותו רגע הייתי כל כך 'כאן ועכשיו', מרוכזת בלעשות את הכי טוב שאני יכולה, ולא חשבתי הלאה. בדיעבד, הייתי רוצה להישאר בקשר ולדעת אם הילד החלים. אני רוצה לומר שיש המון משמעות וחשיבות לקשר בין המיילדת והיולדת, זה יכול להשפיע על מהלך הלידה. כימיה טובה עם היולדת יכולה לעשות את כל ההבדל".
סגירת מעגל אחרי לידה שקטה
תניה לוי, שעובדת כמיילדת כבר 25 שנים, וכיום גם אחראית חדר לידה, מספרת שבמקרה שלה 'הסנדלר הולך יחף': "איכשהו בכל ארבע הלידות שלי לא עברתי לידה רגילה, רק ניתוחים", היא משתפת. אבל האהבה שלה למקצוע התחילה עוד הרבה לפני ההיריונות. "בצבא הייתי חובשת תעופתית, והגענו לשבוע הכשרה בבית חולים. ליוויתי לידה בזמן אמת, ומאותו רגע ידעתי שאני רוצה להיות מיילדת. למדתי סיעוד במשך ארבע שנים ועברתי קורס מיילדות במשך שנה נוספת. עבדתי בביה"ח תל השומר במחלקת היריון בסיכון גבוה כ-12 שנה, ולפני יותר מעשור עברתי לכאן".
אחרי שני עשורים של ליווי יולדות, אילו מקרים נצרבים בזיכרון?
"מה שקופץ לי לראש אלה בעיקר מקרי הקצה. הסיפורים הכי שמחים ומרגשים כמו היריון אחרי 15 שנים של ניסיונות, או הסיפורים הקשים יותר, כמו לידות שקטות, שחשוב גם לדבר עליהן. דווקא במקום הכי שמח, במחלקת היולדות, יש רגעים עצובים מאוד, כשתינוק נולד ללא רוח חיים או עם מומים שלא יאפשרו לו לשרוד".
האם זכור לך מקרה כזה?
"כן, לפני כמה שנים הגיעה אלינו לחדר מיון יולדת בשבוע 39 שלא הרגישה את העובר. אחרי סדרת בדיקות נמצא שהוא ללא דופק. היולדת ובן זוגה נכנסו לחדר הלידה שקטים וכאובים. ליוויתי אותם כל הלילה עד ללידה עצמה, אני ממש זוכרת את השקט המופתי ששרר בחדר לעומת לידות רגילות שמסתיימות בבכי של תינוק ובשמחה של בני הזוג. זה השקט הכי צורם והכי רועש שיש. להסתכל על היולדת ובן זוגה בעיניים כואבות, ואין מילים שינחמו אותם.
"ניסיתי להיות שם עבורם ככל האפשר. אחרי הלידה, נתתי להם זמן להיפרד מהתינוק. הצענו להם מארז זיכרונות שמיועד ללידות שקטות וכולל צילומים של היילוד, תמונות שלו עם ההורים, תמונות של כפות הידיים והרגליים, והשמיכה שבה נעטף בצאתו מהרחם. מה שהכי ריגש אותי היה שכעבור שנה פגשתי את הזוג הזה שוב בחדר לידה. הלידה עברה בשלום ונולדה להם בת בריאה. אותה אימא זכרה אותי מהלידה השקטה, ניגשה והראתה לי צמיד זהב עם טביעת רגל של תינוק. מתברר שהיא הלכה לצורף שיכין אותו מהצילומים שעשינו עבורה למזכרת. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, חיבקתי אותה חזק ושמחתי בשבילה על סגירת המעגל, שהפעם היא יוצאת מכאן בידיים מלאות".
לידה פונדקאית
עדי דהן עובדת כמיילדת בבית החולים בחמש השנים האחרונות. "קודם עבדתי במשך ארבע שנים כאחות בפגייה ועוד שנתיים בתינוקייה", היא מספרת. "מאז שהייתי קטנה ידעתי שאהיה מיילדת. זה המקצוע הכי קסום שיש. רציתי לעשות משהו משמעותי, שיזכרו אותי בעולם הזה. בצבא הייתי בכלל קצינה בחיל אוויר, אבל ידעתי שאחר כך אלמד את המקצוע".
איך הסביבה הגיבה לרצון להיות מיילדת?
"כשהשתחררתי מהצבא וסיפרתי שאני הולכת ללמוד סיעוד, אנשים ממש ירדו עליי, אפילו אמרו, 'מה, את הולכת לנגב טוסיק כל היום?' היום אני כל כך גאה לומר שאני אחות ומיילדת, עם תואר ראשון בסיעוד ותואר שני במנהל מערכות בריאות. אפילו סחפתי למקצוע את אחיותיי שהלכו בדרכי".
ספרי על לידה שזכורה לך במיוחד.
"בתחילת דרכי כמיילדת פגשתי זוג בלידה פונדקאית. כשנכנסתי לחדר ראיתי שני זוגות. מצד אחד, היולדת הפונדקאית ובן זוגה, ומצד שני, ההורים הביולוגים. החדר היה ערוך באופן שונה כדי לאפשר לידה פונדקאית. אני זוכרת את ההתרגשות ששררה בחדר - ארבעה אנשים שמחכים בכיליון עיניים לראות את הנסיך הקטן מגיח לאוויר העולם. האבא הביולוגי, שהיה מובך מהמעמד, כל הזמן יצא וחזר אל החדר, והיולדת הפונדקאית דווקא הזמינה אותו להיות חלק ולחוות את הרגע המרגש הזה. הייתה שם תחושה של פתיחות ונתינה גדולה.
"כשהתינוק נולד, הפונדקאית ביקשה קודם לתת אותו לאם הביולוגית. אני זוכרת את האמא הביולוגית לוקחת את התינוק, עם כל 'הג'יפה' שיש עליו שבכלל יצאה מגוף אחר, ומניחה אותו עליה, עור על עור, יושבת על הכורסה ונושמת את הילד. הפונדקאית הסתכלה עליה עם דמעות בעיניים, ברגשות מעורבים של שמחה ושברון לב, אבל היה ברור שהנתינה ניצחה. זכיתי להיות זבוב על הקיר בסיטואציה כל כך מדהימה ועוצמתית. האם הפונדקאית ואני התרגשנו מאוד מכך שזכינו לקחת חלק, כל אחת בדרכה, כדי להגשים לאישה הזו את החלום להיות אימא".
