כשהייתי בת 20 עשיתי קעקוע של אישה בהיריון. למה שילדה בת 20 תקעקע היריון על גופה, כשהיא עדיין כל כך רחוקה מהיריון ומלידה או בכלל מהקמת משפחה - מה שאכן קרה רק עשור לאחר מכן? אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי אז, היום אני יודעת שכנראה הרגשתי שהמאורע שישנה את חיי, שיעצב אותי, את האישיות שלי, את הקריירה שלי, שיפיל אותי לתהומות הכי עמוקות וירים אותי לשיאים הכי מטורפים של חיי - יקרה כשאייצר בתוכי אנשים קטנים.
אסיפת הורים
הגישה, המחיר וההכשרה: המדריך להדרכת הורים #51
40:42
הייתן חושבות שמי שאומרת את זה על עצמה בטח תהיה אם השנה, לא? כזו שהילדים שלה הם החיים שלה, שמניקה עד גיל שלוש ודוגלת בחינוך ביתי עד היסודי, לא? אז לא, זה לא המקרה. אני לא האמא הכי טובה שאני מכירה, בטח לא הכי מסורה. אני אוהבת וכועסת ומחבקת וצועקת, אני שרופה על הילדים שלי אבל אני לא נהנית מכל רגע איתם, אני אוהבת לבלות איתם וגם אוהבת מאוד לבלות לבד עם עצמי.
אבל, וזה אבל גדול, די מההתחלה הבנתי שהסיפור הזה של לידה והורות, הדרך שבה אני צולחת את האתגרים שהמסע הזה מזמן לי והניצחונות הקטנים שאני קוטפת כל יום - הם אלה שמפגישים אותי עם היכולות האמיתיות שלי. אני אשת קריירה, אקדמאית, ניצחתי על פרויקטים מרשימים בחיי, ודווקא פה, במשימה שעשו טריליוני נשים לפניי - הבנתי באמת את העוצמות ואת הכוחות שיש לי. וההבנה הזו הביאה אותי לפריחה דווקא בתחומים אחרים בחיי.
אני אמא כמוך. אני עוברת בדיוק כמו כל אמא רגעים מצחיקים, מאתגרים, מתסכלים, מרגשים עם הילדים. אני פשוט יודעת לכתוב אותם במילים שיגרמו לאימהות כמוני להרגיש נורמליות. זו מי שאני היום. אבל הסיפור שלי, ההתחלה שלי, הייתה ממש לא כמו של כולם.
השיעור הכי חשוב שלמדתי בהורות שלי קרה בלידה של הבנות שלי. שבועיים אחרי שהתחתנו גיליתי שאני בהיריון. שבועיים לאחר מכן ראינו שני דפקים מהבהבים בבדיקת האולטרסאונד שבישרה לנו שזכינו בפיס, כי ניצחנו את המערכת וזכינו להביא שני ילדים בלידה אחת - שתי בנות מופלאות.
קראו עוד:
סיפור האגדה שלנו נקטע שישה חודשים לאחר מכן, כשהגעתי למיון בשבוע 24 עם כאבי בטן שהתבררו כצירים. בחודש שישי בהיריון ראשון את לא יודעת הרבה. כששמעתי "מחיקה מלאה" ופתיחה של אחד וחצי - שאלתי אם נותנים לי כדור ואני הולכת הביתה. רק כששמעתי את הרופא מתקשר לפגייה לשאול אם יש בה מקום, הבנתי שאני לא הולכת הביתה בקרוב.
כמה שעות לאחר מכן נכנסו לחדר צוות רפואי חמור סבר והסביר לנו את ההשלכות של לידה בשבוע 24. הסבירו לנו את הסיכויים שלהן לשרוד (נמוכים מאוד) ואת הסיכויים שלנו להיות בסוף הסיפור הזה הורים לילדות בריאות (כמעט אפסיים). ואנחנו רק רצינו להיות המשפחה המאושרת הזאת על הפוסטרים במסדרונות של מחלקת היולדות.
הסתכלנו זה בזו, מבינים לראשונה בחיינו שאנחנו האנשים האלה שקרה להם משהו נורא. האנשים האלה שמספרים עליהם ואומרים "שלא נדע". מעולם לא היינו כאלה, היינו הזוג הקלאסי שמכיר בתל אביב, ועובר לגור יחד ומביא כלב, ואז עובר לגבעתיים, ומתחתן בחתונת צהריים שמחה ורוויית אלכוהול, לוקח משכנתא ועובר לרעננה.
ואיך מתנהגים האנשים האלה שקרה להם משהו נורא? מנסים לשלוט בתוצאות. מנסים להכניס ודאות לתוך הכאוס שהם נמצאים בו. בדמעות החלטנו לעשות הפסקת היריון. לא לחכות לראות מה יקרה כשהרכבת הזאת שנקראת לידה בחודש שישי, תגיע לתחנה. החלטנו להוריד את הרכבת הזאת מהפסים ולהתחיל מחדש.
הבעיה הייתה שזה היה יום שישי. והיה צריך להחזיק אותן בפנים עד ליום ראשון לפחות, להגיע לוועדה להפסקת היריון, לקבל את אישורה, ולעשות את זה. בשעה 20:00 באותו ערב שישי הבנתי שכל מה שהכרתי נגמר. שכבתי על המיטה בבית החולים והרגשתי רטיבות. הסתכלתי על אסף באימה. ירדו לי המים. הסיוט שלנו מתגשם. הלידה הזאת מתרחשת.
גם היום, כמעט עשור אחרי, אני זוכרת מה הרגשתי באותו הרגע. הרגשתי מבועתת. הרגשתי שאני לא מאמינה שזו אני שהסיוט הזה קורה לה. שאני הולכת להיות זו שהתינוקות שלה מתו, או האמא הזאת של הילדה הנכה. הלו הלו, זה לא הסיפור שלי התבלבלתם, זה סיפור של מישהי אחרת שקוראים עליה בעיתון.
"הרגשתי מבועתת, לא מאמינה שזו אני שהסיוט הזה קורה לה. שאני הולכת להיות זו שהתינוקות שלה מתו, או האמא הזאת של הילדה עם המוגבלות. הלו הלו, זה לא הסיפור שלי, התבלבלתם"
הובהלתי לחדר הלידה ותוך דקות ילדה אחת הייתה בחוץ. 720 גרם. עצמתי עיניים כשהיא נולדה, פחדתי לראות מה יוצא ממני כי הנחתי שהיא לא תשרוד ולא רציתי שהתמונה שלה תישאר חרוטה במוחי. לא ראיתי מה עשו איתה. לאן לקחו אותה. התרכזתי בי ובסיוט שאני נמצאת בו.
הרופאה, ד"ר קרן אופיר, הניחה את מתמר האולטרסאונד על הבטן שלי ובישרה לי שהתינוקת השנייה מאבדת דופק. היא הסתכלה עליי ושאלה אותי אם אני רוצה ללכת לקיסרי חירום להציל אותה. לקח לי בדיוק שניה להגיד לה לא.
מכיוון שהבת שלי תקרא את המילים האלה אני אחסוך מכם את המחשבות שעברו לי בראש באותו רגע, ולמה החלטתי לא להציל אותה. ובמשך שנים, עד היום, אני מחבקת את אותה אמא המומה ששכבה על המיטה אבודה מנסה להבין מה קורה לה - ולא לשפוט אותה ואת ההחלטות שלה. אני רק יודעת שלא רציתי להילחם בטחנות רוח, לא רציתי לחיות במלחמה על ילדה שלא נועדה לחיות.
מה שלא ידעתי הוא שהילדה הזאת, שהתאוששה, העלתה דופק, ונולדה כמה דקות לאחר מכן - לא רק שהיא נועדה לחיות, אלא היא נועדה להיות השיעור והתיקון הכי גדול שלי.
"עד היום אני מחבקת את אותה אמא המומה ששכבה על המיטה אבודה, מנסה להבין מה קורה לה, ולא לשפוט אותה ואת ההחלטות שלה. אני רק יודעת שלא רציתי להילחם בטחנות רוח, לא רציתי לחיות במלחמה על ילדה שלא נועדה לחיות"
כשהיא נולדה, תשע דקות אחרי אחותה, פתחתי את העיניים לחרך קטן. אני לא יודעת למה עשיתי את זה אחרי שעצמתי עיניים קודם, אבל צדקתי שהתמונה תישאר חרוטה לי בראש לכל החיים. חייזרית קטנה ואדומה באורך של 25 ס"מ במשקל של 650 גרם יצאה ממני לאינקובטור - להחייאה ולהנשמה של ד"ר אירית אייזן - המלאכית שהטיפול שלה ברגעים הראשונים בבנות כנראה אחראי על העובדה שהן בריאות ושלמות היום.
אסף נשלח לרוץ אחרי האינקובטורים לפגייה ואני נשארתי שוכבת המומה, מבינה שהחיים שלי השתנו לנצח. במובן מסוים, או בעצם בכל המובנים, זה נכון לכל אישה אחרי לידה. ברגע שילדת - מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
מה שהיית עד כה פורק לחלקיקים קטנים ולאט-לאט, במשך שנים, את תרכיבי את עצמך מחדש, תלמדי שלתכנן תוכניות - על לידה חלומית, על חופשת לידה קלילה, על חופשה משפחתית פוטוגנית או על סתם אחר צהרים נטול עצבים עם הילדים - כל אלה תוכניות נחמדות אבל בהורות, את כל הזמן מחשבת מסלול מחדש. וככל שתביני שתוכניות לחוד ומציאות לחוד, ברגע שתסיימי להתאבל על המרחק בין מה שדמיינת למה שקרה בפועל - תוכלי להתחיל להתמודד, בצורה הטובה ביותר, עם מה שיש לך. וכשתתמודדי בהשלמה עם המציאות הלא מתוכננת הזו, ותביני את השיעורים שאת אמורה ללמוד ממנה - תביני שהכול מדויק: מדויק לך, מדויק לכם, ותוכלי להתחיל להנות ממנה ומהניצחונות הקטנים שהיא זימנה לחייך.
"מה שהיית עד כה פורק לחלקיקים קטנים ולאט-לאט, במשך שנים, את תרכיבי את עצמך מחדש. תלמדי שלתכנן תוכניות - על לידה חלומית, על חופשת לידה קלילה, על חופשה משפחתית פוטוגנית - זה נחמד, אבל בהורות את כל הזמן מחשבת מסלול מחדש"
אני יודעת את זה כי למחרת הלידה של הבנות שלי ישבנו אסף ואני במחלקת נשים (נשים אחרי לידה שבה לא ברור אם יהיו בכלל תינוקות - משתדלים לא לשים במחלקת יולדות) הסתכלנו זה בזו בזמן שהבנות שלנו נאבקות על חייהן בפגייה, הבנו שזה ממש לא מה שתכננו - אבל זה מה יש ועם זה ננצח. הן פה כבר, והן שלנו, ולא משנה אם ואיך הן יצאו משערי בית החולים, אנחנו ניתן את כל מה שאנחנו יכולים כדי שיהיו להן חיים טובים. באותו הרגע החלטנו שאם הן יוצאות מבית החולים אנחנו מקעקעים את השמות שלהן על גופנו. ידענו באותו רגע שהבנות האלה ישנו את חיינו, וזה דבר שראוי להנצחה.
זוכרות את הקעקוע שהתחלתי איתו את הסיפור? ארבעה חודשים אחרי הלידה חרטנו את השמות שלהן עלינו לנצח - ארבל וירדן. לא ידענו אז, אבל אנחנו יודעים היום, עד כמה הכול מדויק. עד כמה הלידה הדרמטית הזו ו-77 ימי הפגייה שבאו אחריה יעצבו את מי שאנחנו, את ההורים שאנחנו, את ההודיה העצומה שהיינו בה גם ברגעים הכי קשים של ההורות, בטח כשמדובר בהורות לתאומות עם מעט מאד שעות שינה.
הן גדלו כנגד כל הסיכויים להיות ילדות בריאות, יפות, אהובות, שמזמנות לחיינו לצד אהבה וגאווה, וגם קשיים ואתגרים שכל הורה חווה עם הילדים שלו. רק שבכל רגע נתון, גם כשהן מגלגלות אליי עיניים או מקטרות על זה שאני מכריחה אותן לסדר את החדר (היוש גיל ההתבגרות), אני נושמת וזוכרת שפעם חלמתי על מה שיש לי היום.
