הכל התחיל בערב בו המתבגר חזר הביתה ורץ למטבח במהירות. "קרה משהו?", שאלתי אותו מופתעת, "אתה באיזה התקף רעב?". "לא", הוא התנשף תוך שהוא פותח את המקרר ומזיז דברים, "ראיתי באינסטגרם סרטון מגניב שמראה איך מכינים פירה מחטיף צ'יפס אז קניתי, ועכשיו אני מחפש חמאה". "זה אתגר חדש?", אני נאנחת ומרגישה בערך בת מאתיים. "לא, זו המלצה כזאת, תסתכלי", הילד עונה.
אני מביטה בסרטון, ומודה ביני לביני, שבניגוד לציפיות, זה באמת נראה מגניב. בכלל, עצם זה שהוא הצליח להניע את המתבגר שלי לפעולה כלשהי כבר מעוררת בי כבוד ליוצריו. וככל שאני מביטה במתבגר, שנע ברחבי המטבח כאחוז תזזית, כך מתעוררת בי יותר ויותר הסקרנות. מעניין אותי לבדוק מה דינן של ההמלצות ברשת: עד כמה באמת כדאי ללכת שבי אחריהן, ומה יוצא לנו בתמורה? וכך יצא לדרך ניסוי חדש: במשך שבוע בחנתי על עצמי המלצה אחת שעלתה לרשת וניסיתי להבין איך זה משפיע עליי ועל הילדים שלי.
כך עובד האלגוריתם של טיקטוק
ביום הראשון, כאמור, אנחנו מנסים את הפירה המיוחד. המתכון פשוט ומהיר להכנה. המצרכים הם חטיף צ'יפס, מים, וחמאה. הילד מחמם את הכול בסיר, מרסק, מעביר למחבת, ואנחנו ממתינים בסבלנות עד שהעיסה נראית כמו פירה. בי, באופן אישי, זה פחות מעורר תאבון ויותר גועל אבל הילד מרוצה מהתוצאה, לפחות במובן האינסטגרמי שלה. הוא קודם מצלם את מה שיצא, ורק אז מתפנה לטעום. "נו, איך זה?", אני שואלת. הילד מביט בי במבט לא ברור, ומציע לי לטעום. אני מביטה בעיסה הזאת, והדבר האחרון שבא לי זה לאכול פירה שנראה כמו התקף לב מתקרב אבל ניסוי זה ניסוי אז אני טועמת. ובכן, הפירה נראה טוב יותר מטעמו. "לא משהו, אה?", הילד מביט בי מאוכזב, "קצת כמו צ'יפס רטוב עם חמאה". אני מהנהנת וממהרת לשתות כוס מים כדי להעביר את הטעם.
ביום השני אני נתקלת בסרטון בטיקטוק שכותרתו: "בואו נעשה לוק איפור בפחות מחמש דקות, שכל אחת יכולה לעשות גם אם היא סופר קצרה בזמנים". בשלב הראשון אני מכינה רשימה של כל המוצרים שמוזכרים: קונסילר, קונטור מייק אפ סטיק, סומק רטוב, ג'ל גבות (בסרטון נאמר שזה "מוצר חובה"), פודרה, מסקרה, טינט שפתיים, ועיפרון שפתיים. הרשימה שקיבלתי קצת מדאיגה אותי. אני בת 50 ואין לי סומק רטוב או ג'ל גבות, וגם לא טינט לשפתיים. אז מה עכשיו, לרוץ לקנות? אני חושבת על נערה בת 15 שצופה בסרטון הזה ומבינה שקודם כל היא צריכה ללכת לקנות את כל המוצרים שמוזכרים בו. מה זה צריכה? היא חייבת! אחרת איך היא תתאפר כל כך מושלם בפחות מחמש דקות? וזה עוד סרטון רגוע יחסית כי המדגימה לא מציינת מוצר ספציפי שהנערות חייבות לקנות אלא משהו כללי. אני תוהה לעצמי האם הנערה הממוצעת מבינה שבעצם יש פה שיטת מכירה? האם היא קולטת שהסרטון הזה הוא בעצם סוג של פרסומת? סביר להניח שלא. אני לא בת 15 אז אני מחליטה להשתמש במוצרים שיש לי בבית. אני עוקבת אחר הסרטון באדיקות והתוצאה נחמדה, יש לציין, אבל היא ממש לא לוקחת לי חמש דקות אלא הרבה יותר בנוסף, לא יוצא לי כל כך מושלם ומוקפד כמו של זו שמציגה בסרטון ואני אישה שדי מתורגלת באיפור. כמה זמן זה ייקח לנערה שפחות מתורגלת? ומה יהיה במבחן התוצאה? האם היא תבין שהפער בין הסרטון לבין מה שיוצא בפועל הוא עניין של ניסיון וליטוש או שזה מיד ישליך על הדימוי והביטחון העצמי שלה?
ביום השלישי לניסוי אני מסתכלת על סרטונים שעוסקים בענייני בריאות, והסרטון שהכי מסקרן אותי הוא מדריך שכותרתו: "איך להיעזר באנרגיה של השמש כדי לשפר את הראייה?". אני חייבת לציין שעד היום שמעתי על כל מיני שיטות לשיפור הראייה, החל מאכילת גזר , דרך תרגילים למיקוד מבט, ועד לשיטה המוצלחת של הרכבת משקפיים, אבל אף אחת מהן לא הייתה קשורה לשמש. בסרטון מוצג "תרגיל השמש", שבו מזיזים את הפנים לצדדים תוך חשיפת האישון לשמש. אני מביטה בסרטון, ופתאום נזכרת שכבר שמעתי על התרגיל הזה, אבל היכן? שיטוט מהיר בגוגל מעלה שלא מזמן מישהי חשפה את האישונים שלה במשך חצי שעה לשמש, והתעוורה. אני נבהלת , וממהרת לסגור את הסרטון. במהלך היום הנושא מטריד אותי, ואני מוצאת עצמי חושבת עליו לא מעט. ברור לי שיש סרטוני בריאות שעוזרים לאנשים, כאלה שמעבר לתחושת השיתופיות, נותנים להם גם מידע אמין. אבל איך אנחנו יכולים לוודא שהילדים שלנו נחשפים לאינפורמציה הגיונית ולא לכל מיני רעיונות הזויים ומסוכנים של אנשים מוזרים?
ביום הרביעי אני מחליטה לנסות להתאמן בבית, לפי סרטון הדרכה. אני עוברת המון סרטונים בטיקטוק, והכל נראה ממש קל. אני נעצרת על סרטון שנראה לי קליל במיוחד ועוקבת אחר המתאמנת שמרימה רגליים, מורידה וזזה ימינה ושמאלה. אני נהנית מהקצב ומהתנועה, רק מתבאסת שהסרטון קצר מדי. גם באינסטגרם אני מוצאת המון סרטוני הדרכה. אני מנסה עוד אימון ועוד אחד. באימון הרביעי אני קופצת בהתלהבות באוויר, ואז נוחתת ומשמיעה קול צעקה. אני מרגישה כאילו מישהו בעט לי בתוך הגב. אני שוכבת על הרצפה, ומנסה להבין מה אני עושה עכשיו. כל ניסיון לקום מוציא ממני זעקת כאב נוספת. אני זוחלת לכיוון הסמארטפון שלי, ומצלצלת לילדה. "אני בחדר, יש לי זום", היא עונה וסוגרת. אני ממשיכה לשכב על הרצפה, ובוהה בתקרה. "בואי דחוף", אני כותבת לה. הילדה יוצאת במהירות מחדרה, וכשהיא רואה אותי היא נבהלת. היא עוזרת לי לקום, ומראה לי על הדרך גם כמה תרגילי מתיחה. מיותר לציין שמבחינתי הניסוי באותו היום הסתיים.
ביום למחרת החלטתי לנסות את הטרנד העונה לשם "That girl lifestyle". הרעיון בסרטון פשוט למדי. על מנת לחיות חיים מאוזנים עליך לקום בסביבות 5-6 בבוקר, לסדר את המיטה ולהתעמל. לאחר מכן עלייך להכין ארוחה בוקר בריאה, לכתוב במחברת שלושה דברים טובים שאת מאחלת לעצמך, ואז להתחיל את יומך. ואכן, למחרת, התעוררתי ב-5 בבוקר, הבטתי בשעון והבנתי שקצת הגזמתי. הייתי גמורה מעייפות. העברתי את השעון כל הזמן רבע שעה קדימה. בסופו של דבר קמתי ב-6:30 תוך שאני משכנעת את עצמי שגם זה בסדר. השלב הבא היה לסדר את המיטה. הבטתי בבעלי שישן לצדי ותהיתי ביני לבין עצמי: האם זה באמת הזמן המתאים להתחיל לסדר את המצעים? אבל ניסוי זה ניסוי ואין ברירה. בשקט בשקט ניסיתי להוריד את המצעים מהמיטה. הוא התעורר בבהלה: "מה קרה? מה את עושה?", מלמל. "אני מסדרת את המיטה", לחשתי, ויצאתי במהירות מהחדר. עמדתי בסלון והתאמנתי, בדיוק כפי שנדרש בסרטון. אחר כך התפניתי להכין ארוחת בוקר בריאה. הפעלתי את השייקר, וכל בני הבית יצאו מחדרם בבהלה. בשלב הזה לכתוב במחברת הרגיש לי כבר מוגזם למדי, אז ויתרתי על זה ויצאתי במהירות מהבית.
בסיום השבוע הזה הבנתי מספר דברים: סרטוני המלצות הם דבר נחמד. אין ספק שהילדים שלנו לומדים דברים חדשים, חלקם מאתגרים ויצירתיים שיכולים לפתח את היכולות והמחשבות שלהם לכיוונים שונים. גם עניין התגובות והיכולת לשתף הוא נחמד. זה טוב שיש לך עם מי לחלוק את החוויות שלך. יחד עם זאת, אין ספק שלנו, כהורים, יש תפקיד קריטי בסיפור הזה: אנחנו חייבים ללמד אותם צפייה ביקורתית מהי. אנחנו צריכים לדבר איתם על טיקטוקרים שמעלים תכנים שהם פרסומת למוצרים או שירותים, להבהיר להם מה כדאי לנסות ומה פחות, ובעיקר - מה עדיף לא לנסות בכלל כי זה מסוכן. ומדי פעם, כדאי אפילו להציע להם שבפעם הבאה שהם רואים סרטון מגניב כזה - נשמח לנסות יחד איתם.
פורסם לראשונה: 09:43, 24.04.24
