ציפורה שכטמן, פרופסור אמריטה בחוג לייעוץ והתפתחות האדם בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, עוסקת בחינוך כבר שישה עשורים. כשבארץ עדיין לא הכירו מושגים כמו "לקות למידה", "הפרעת קשב" או "הורי הליקופטר", המחקר שלה הוכיח שילדים משתפרים, רגשית ולימודית, בקבוצה ש"רואה אותם".
אחרי שפרסמה כ-140 מאמרים וארבעה ספרים, וכמה ימים לפני יום הולדתה ה-80, היא עדיין מעורבת ביוזמות ומקדמת תוכניות, חוקרת ומרצה בארץ ובעולם, מכשירה מורים בנושא למידה חברתית-רגשית. בריאיון מיוחד ל-ynet הורים היא מספרת על המחקר הראשון, על משאלת הלב בכיתה ח', ומה היא חושבת שילדיה הרגישו בבית עם שני הורים פרופסורים - פלוס פרס נובל אחד.
קראו עוד:
60 שנים בחינוך. חשבת פעם לעשות משהו אחר?
"אני רואה את זה מעט שונה, משום שעברתי המון תחנות בדרך וכל אחת מהן הייתה שונה. הייתי מורה בחינוך המיוחד, יועצת בחינוך המיוחד, בהכשרת מורים ובמחקר. הסיפור שלי מתחיל בכלל בגבעת המורה, בעבודה עם ילדי עולים מצפון אפריקה. ב-1964, אחרי שנישאתי ועברתי לחיפה, הגעתי לבית ספר מיוחד בטירת הכרמל. אמנם הציעו לי ללמד תלמידים בכיתה רגילה, בשכבה ח', אבל העדפתי ללמד ילדים עם קשיים לימודיים והתנהגותיים" .
מדוע?
"רציתי לעבוד עם ילדים שזקוקים לי. פגשתי ילדים בנסיבות מורכבות וזה דיבר אליי. רציתי לאמץ כל אחד, דן אמר לי - 'מה יהיה? כל אחד את רוצה לאמץ'. הבנתי אז, וכמובן שגם היום, שילדים יכולים להרגיש הרבה יותר טוב, ולתפקד הרבה יותר טוב, אם יקשיבו להם".
כך הגעת לעולם הלמידה החברתית והרגשית?
"אספר לך סיפור. לפני יותר מ-50 שנה נכנסתי ללמד בכיתה ד'. היו בה 17 ילדים עם הפרעות למידה והתנהגות. הם הבריחו את המורה הקודמת אחרי שבועיים, והציעו לי להשתמש במקל גדול שהיא השאירה כדי שאוכל לשלוט בכיתה. הבטתי בהם בתדהמה, ומיד החלטתי שאני עובדת איתם על יחסים, על היחסים שלי איתם ועל היחסים ביניהם. במשך שבועיים לא לימדתי חומר עיוני. חיפשתי את נקודות החוזק של כל ילד, הדגשתי את שפת האמפתיה, את החיבור האינטימי ביניהם, את הדפוסים הנכונים של פתרון בעיות. אחרי שבועיים, הלמידה התנהלה כסדרה. ההתנהגות של הילדים הפתיעה גם את הספקנים הגדולים ביותר. מאז אני שם".
את חושבת שרואים את הילדים שלנו במערכת החינוך?
"לדעתי לא רואים מספיק, אבל לא רק מורים אשמים בכך. יש בעיות בתחום ההוראה, יש מחסור במורים ובמחנכים שרואים בהוראה ייעוד. בתקופתי, הייתה נבחרת של מורים והייתי בוחרת את בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר. היום, אפשרות הבחירה הצטמצמה, גם בתוכניות ההכשרה של המורים חסרים היבטים רבים, כמו הנושא החברתי-רגשי.
"עם זאת, אני רואה ניצני התפתחויות בתחום הזה. לדוגמה, בחסות מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד פתחנו קורסים ייעודיים למורות בנושא טיפוח רגשי וחברתי של תלמידים. אני חושבת ששרת החינוך יפעת שאשא ביטון גם חרטה על דגלה את המטרה לקדם את החינוך הרגשי, ויש תקווה שהחינוך יקבל משקל רב יותר מההוראה".
אז אפשר "להציל" כל ילד? את כל הילדים?
"אני בטוחה שכן. הרי, מה ילדים צריכים? הם צריכים אהבה וקבלה ללא תנאים כדי לפתח אמון בעצמם ובעולם. אם ניתן להם את זה, הם יפרחו. הקשיים הרגשיים והחברתיים של ילדים מפריעים להם ללמוד, הם מעיקים על חייהם בבית הספר, הם גוררים איתם סכסוכים אל תוך הבית שאמור להיות מבצרם. ילדים שלא יודעים להכיר בערך שלהם, לא יודעים להגן על עצמם מפני עלבון ודחייה. ילדים שלא למדו ליצור קשר עם אחרים, להקשיב ולהבין אותם, מתקשים לתחזק חברות ונשארים בבדידותם. ילדים שמתקשים לראות קונפליקט ללא התגוננות אימפולסיבית, יתקשו לנהל מערכת יחסים תקינה ולהתמודד עם משברים בדרכי נועם. אינטימיות, זה כל הסוד בחינוך".
"הקשיים הרגשיים והחברתיים של ילדים מפריעים להם ללמוד, הם מעיקים על חייהם בבית הספר, הם גוררים איתם סכסוכים אל תוך הבית שאמור להיות מבצרם. ילדים שלא יודעים להכיר בערך שלהם, לא יודעים להגן על עצמם מפני עלבון ודחייה"
ואת המורים? או יותר נכון, את מעמד המורה?
"אין תחום שבו הקשר הבינאישי לא עומד בראש הטבלה. אם נסתכל על טיפול פסיכולוגי, הרי הצלחת הטיפול טמונה בקשר שהפסיכולוג יוצר עם המטופל. גם בהוראה הקשר האישי הוא המנבא הטוב ביותר של הצלחת התלמיד. לפעמים הוא נוצר ולפעמים הוא לא. תראי את החינוך המיוחד, למשל, מדוע שם מורים לא נושרים כמו בשאר המערכת? משום שלמורים יש קשר קרוב עם התלמידים. צריך לקדם זאת בהכשרה, לא רק כדי להעניק לילדים משמעות, אלא גם למורים עצמם".
איך עושים את זה?
"לתפיסתי, המפתח להצלחת הפרויקט של למידה רגשית חברתית במערכת החינוך נעוץ בהכשרת המורים. מורים נושרים היום מהמערכת או נמנעים ממנה מפני שאין להם כלים להתמודד עם הקשיים הרגשיים וחברתיים של תלמידיהם. מורות שמתאימות באישיותן לחנך ולטפל בילדים מצליחות לעשות זאת ללא הכשרה מספקת. אולם רוב המורות לא נבחרו על פי קריטריון אישיותי, על אף שהמחקר מראה שהוא המנבא הטוב ביותר להצלחת מורים, לא לכולן ברור התפקיד החינוכי, ובעיקר הן חסרות כלים להתמודדות עם נושאים טיפוליים.
"באחת הכיתות נתקלנו בחרם קשה ומתמשך כל כך על ילדה, והאימהות לא יכלו לשאת זאת. מכיוון שהמחנכת לא טיפלה בחרם הן פנו להתערבות חיצונית. במפגש הסיכום השתתפה גם המחנכת שהסבירה כך - 'אותי לימדו ללמד, לא לטפל. אני בכלל לא נכנסת למקומות האלה'. הניסיון הקליני והמחקרי שלנו מראה שמורות צמאות ללמוד להתמודד עם נושאים רגשיים וחברתיים, זה מעניין אותן ומקנה להן תחושת ביטחון מקצועי ועניין רב יותר בעבודה. צריך להתחיל בלמידה הזו בתקופת ההכשרה, ולהמשיך לאורך תפקודן המקצועי. לטובת הבריאות הנפשית של הילדים והמורות עצמן".
"המפתח להצלחת למידה רגשית חברתית במערכת החינוך נעוץ בהכשרת המורים. הם נושרים או נמנעים ממנה מפני שאין להם כלים להתמודד עם הקשיים הרגשיים וחברתיים של תלמידיהם. מורות שמתאימות באישיותן לחנך ולטפל בילדים מצליחות לעשות זאת ללא הכשרה מספקת, אולם רובן לא נבחרו על פי קריטריון אישיותי"
אחד המקומות שעוסק בכך רבות הוא אגודת ניצן, שבעשייתו שכטמן מעורבת כבר 20 שנים. "בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי, בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, פתחו קורס ליועצים בנושא טיפול קבוצתי לילדים עם הפרעות קשב ולקויות למידה. מלי (ד"ר מלי דנינו, מנכ"לית האגודה, ה"כ) הייתה אחת התלמידות שלי, עוד כשהייתה אחראית על האגף ללקויות למידה במשרד החינוך. אחרי הקורס, היא עברה לאגודה ובעצם לקחה את התחום הרגשי והטיפולי הלאה, לרמות גבוהות יותר. במשך שנים הדרכנו שם מורות ומנחות לעבודה בקבוצות ולעבודה פרטנית בדגש טיפולי.
"אתמול, אגב, קיימו באגודה כנס בינלאומי בנושא החינוך החברתי-רגשי, בהשתתפות מומחים מכמה מדינות. הנושא קיבל תנופה בעיקר בעקבות הקורונה, כשהבנו כמה קשה לילדים, ועד כמה הקשרים האנושיים והבינאישיים חשובים להתפתחות שלהם. היה מרתק ומרגש להקשיב לאנשי מקצוע מהעולם, לראות שמכירים בנושא הזה ומדברים עליו".
6 צפייה בגלריה
פרופ' שכטמן וד"ר מלי דנינו מאגודת ניצן. "לקחו הלאה את הטיפול החברתי-רגשי"
(אלבום משפחתי)
אז אם היית בונה את בית ספר החלומות שלך. איך הוא היה נראה?
"זה היה בית ספר שמבוסס על אינטימיות. בין הילדים עצמם, בין המורים, בין המורים להנהלה. בית ספר ששם דגש על חברות ועל מערכות יחסים. אני מאמינה שאין ילדים שלא זקוקים לחברים קרובים, גם אם הם מצהירים שיש להם המון חברים ברשתות החברתיות, או שדברים אחרים מעניינים אותם. חברים טובים הם המעצור החשוב ביותר מפני בדידות, והמקור החשוב ביותר לתחושת הערכה עצמית ואמון. תקופת הקורונה הצביעה בבירור על אומללותם של הילדים בהיעדר קשר אנושי וחברתי. בתי הספר מנסים להשלים את החוסר הזה, בעיקר באמצעות שיעורים ייעודיים בכישורי חיים ומיומנויות חברתיות. הבעיה היא שלא כל הילדים מושפעים מתוכניות אלו במידה דומה. מי שמושפע פחות הם בעיקר הילדים שסובלים מקשיים ייחודיים".
אחרי עשרות מחקרים, יש אחד שזכור לך במיוחד?
"אחד המחקרים הראשונים שלי חקר את השפעת הקבוצות האינטימיות על ילדים שנכשלו בלימודים. הקריטריון לכישלון היה ציון 50 בעברית ובחשבון. אספנו 140 תלמידים משני בתי ספר שונים, חילקנו אותם לשתי קבוצות, וכולם קיבלו עזרה פדגוגית ממומחית בלקויות למידה. לקבוצת הניסוי הוספנו 45 דקות שבועיות של טיפול קבוצתי רגשי
"המדדים שנבדקו כללו ביטחון עצמי, דימוי עצמי, מעמד חברתי ועוד. הילדים שהשתתפו בקבוצות הקטנות השתפרו בכל המדדים הרגשיים והחברתיים, אבל היה מדהים לראות שבזכות התוספת של מפגש אחד שמתמקד בעולמם הרגשי של הילדים, הם השתפרו גם בהישגים הלימודיים. רובם הגיעו ציון של 75 גם בעברית וגם בחשבון. הילדים בקבוצת הביקורת נשארו על אותם ציונים, כלומר, העזרה הפדגוגית לא קידמה אותם בהישגים הלימודיים ואילו התמיכה הרגשית הקפיצה אותם בציונים.
"המשמעויות גדולות, לכן המשכתי לבדוק את הטיפול הקבוצתי במהלך השנים, אבל זה היה מחקר מכונן. התובנה היא שאם אתה בונה ביטחון עצמי, אם יש לך אמון במערכת, אם מישהו מקשיב לך, אכפת לו ממך והוא מעריך אותך – הילד רוכש ביטחון בעצמו ומצליח באמצעות כוחותיו הוא".
מה מכל מה שלמדת יישמת בבית הפרטי שלך?
"אספר עוד משהו אישי. באוניברסיטת תל אביב נערכה לאחרונה השקה לספר חדש שלי שנקרא "הורות אינטימית". באירוע דובר על הקשר בין הורים לילדים, על אינטימיות. הבת שלי, שלרוב לא נוהגת לדבר באירועים, אמרה - 'לנו זה מאוד טבעי, כאימהות, כי גדלנו על המודל הזה'. זה היה מקסים, כי זה היה מאוד אותנטי. והן אכן אימהות מצוינות.
"עם זאת, כשהילדים שלי גדלו עדיין לא ידעתי כל כך הרבה. אולי יכולתי להיות טובה יותר, עוד יותר טובה, אבל זה לא רק עניין של למידה וידע בלבד, אלא של החלטות נכונות. אני זוכרת שבכל מקום עבודה שהיה לי, התעקשתי לא לעבוד בשעות הצהריים כדי להיות עם הילדים, לאסוף אותם, לאכול יחד. בפגישה שהייתה לי באחת המכללות, לפני שנכנסתי לעבודה, אמרתי את זה למנהל והוא ממש התנפל עליי בגלל התנאי הזה שהצבתי. נכנסנו לחדר אחר, רק שנינו, והסברתי לו בדיוק מה עומד מאחורי זה. אחרי כמה דקות יצאנו, והוא הכריז שכל מורה צעירה שיש לה ילדים קטנים לא תעבוד בשעות האלה.
"אולי זה גם עניין של חסר שלי. נולדתי בקזחסטן בשנת 1942, הייתי ילדה פליטה כאן בארץ, אחרי המלחמה והשואה באירופה. הוריי נאבקו על קיומם, הרבה דברים חסרו לי. אני החלטתי שאני רוצה לתת לילדים ולמשפחה את שלא קיבלתי".
היית מכינה שיעורי בית עם הילדים?
"אני מודה שלא. אני מוכרחה לומר שאפילו לא הייתי בודקת, ואם לפעמים הם לא עשו, אז לא".
שני הורים פרופסורים, מה זה עושה לילדים?
"כן, זה לא פשוט. מצד אחד, זה מציב רף מאוד גבוה. אפילו בלי שמדברים על זה, ברור לכולם שצריך ללמוד, שעל הילדים ללמוד ולרכוש מקצוע, ויש לזה כמובן יתרונות. מצד שני, זה יכול גם לאיים. הייתי שומעת משפטים כמו - 'לא נגיע לאן שאתם הגעתם', זה ביטוי לתסכול שלהם. עם זאת, כל הארבעה נושאים בדרגות אקדמיות גבוהות ובתפקידים בכירים".
יש חיבור כלשהו בין עולמות התוכן שלך ושל דן?
"יש חיבור שלו לעולמות שלי. במהלך השנים הוא חווה איתי כל כך הרבה בתחום החינוך, למד וגילה והבין, היום הוא עוסק בכך המון. הפוך, זה לא ממש קרה. אני יודעת על התגלית שלו, אבל לא מעבר לכך, כי חסר לי גוף ידע בתחום המדעי. הוא תמיד ליווה אותי, תמך בלימודים שלי והיה מעורב בהחלטות שלי, אבל היה פער של שנים רבות בהתקדמות האקדמית שלנו. כשאני נכנסתי לאקדמיה הוא היה כבר פרופסור מן המניין. אני עשיתי את הדברים לאט יותר, בקצב שלי, עם הילדים ועם כל מה שהאמנתי בו".
