בזמנים שבהם חוזק החברה הישראלית עומד למבחן, ומושג "קבלת האחר" מקבל משמעות חדשה, חשוב להפנות את הזרקור לאלה שעבורם השאלה אינה עומדת לדיון כלל, ואצלם יש מקום לכולם.
קראו עוד:
פעם בשבוע קורה הקסם, כאשר דן, אוטיסט בן 19, שמוגדר על ידי המערכת בתפקוד בינוני נמוך, נכנס למטבח בבית הקפה "שלו" ומתחיל לחתוך ולארגן. דן אינו מדבר הרבה. הדיבור שלו הוא מינימלי, ומתרכז בעיקר בצרכים המיידיים שלו ובשאלות לגבי התפקוד היומיומי. לדן המון התנהגויות סטראוטיפיות. הוא מנפנף בידיו, ומוציא הרבה קולות, בעיקר כאשר קשה לו אבל גם כאשר הוא מתרגש. כל אלה הם תוצאה של גריית-יתר, כאשר המוח האוטיסטי שלו לא מצליח לווסת את האינפורמציה שהוא מקבל מהסביבה כמו שמוח "רגיל" יכול.
אבל כשדן נכנס לחממת הסחלבים, בית קפה בקיבוץ מעלה החמישה בהרי ירושלים, ובזמן שהוא עובד במטבח, כל התופעות האוטיסטיות שלו נעלמות. הוא שקט, ממוקד, ובעיקר - הוא מאושר.
שירלי בלייאר-שטייןבאחד משיעורי ההקלדה של דן, שבהם הוא מצליח לחשוף חלקים מנפשו, הוא התוודה בפני שהוא רוצה להיות שף. התרגשתי. המשפחה שלנו היא משפחה של בשלנים. החל מסבי ז"ל, שהוא השף הראשון שאני זוכרת, המשך באימי שמבשלת ואופה, וגם אני ואלכס, אביו של דן, מעורים היטב ונהנים מאד בבישולים. התחלנו בכך מזמן, כאשר דן היה תינוק, והפסקנו ללכת למסעדות כל הזמן, כמו כל תושבי מנהטן (שם נולד דן), והתחלנו לאכול בבית.
כשדן כתב שהוא רוצה להיות שף, הבטחתי לו שאדבר עם איש מקסים שאני מכירה שיש לו בית קפה. את חממת הסחלבים הכרתי כאשר חזרנו לגור בארץ אחרי שנים של מגורים בארה"ב. מקום קסום בהרי ירושלים, שנמצא בתוך חממה של סחלבים, כשמו, והעיקר, הריח והטעם של כל מה שמגיע מהמטבח המצוחצח, מציף את החושים בתענוג.
מיד כשפניתי אל בעל בית הקפה, הוא הזמין את דן להגיע אליו למטבח. ביום המיועד הגענו, והוא חיכה לנו. כאשר הפעילות שתכנן עבור דן לא תאמה את היכולות המוטוריות שלו – קשה לו למיין עלים של נענע ובזיליקום על פי טריותם, כנראה משהו בקשר תנועה ועין והדיוק שלהם - מיד עבר לפעילות שונה של חיתוך ירקות. דן הפשיל שרוולים, התרכז, והיה מאושר. שאל איפה לשים את מה שחתך, ארז בקופסאות, והתעקש להביא את תוצרתו ממטבח ההכנה למטבח הבישול. והגאווה ניכרת על פניו.
כאשר סיים, התיישבנו הוא ואני באחד השולחנות וזכינו לקבל את הפיצה הטובה בעולם ישר אלינו לשולחן. באותו רגע, כאשר דן יושב רגוע אתי בשולחן, ירדה דמעה על לחיי. הרבה אנשים לא יודעים זאת, אבל אחד החלומות שהיו לי לגבי דן, ונגוזו מהר מאוד לאחר האבחון, היה לטייל עם דן בעולם ולשבת איתו במסעדות טובות. במשך השנים נראה היה כי זה לא יקרה לעולם. לדן היה קשה מאוד להיכנס למקומות חדשים, הרעש וההמולה היו מאתגרים אותו. ביציאה הכי פשוטה, הוא יכול היה להתחיל לרוץ, או לצרוח, או להכות את עצמו, מרוב תסכול ועודף גרייה חושית. ישיבה בשקט ובנימוס לא באה בחשבון.
לקח לי זמן, אבל ויתרתי לחלוטין על החלום של ישיבה במסעדה יקרה עם דן, תוך הנאה מאוכל טוב כמו שאני אוהבת. אכלנו יחד שנים בבית. והנה, כאשר הוא כבר בן 19, אני מוצאת את עצמי יושבת איתו במקום יפהפה, מקום שאליו אני לוקחת את כל אהוביי, ואנחנו מצליחים ליהנות יחד. אני והבן שלי, השף שבדרך.
עכשיו, אחרי מספר שבועות שאנו מגיעים פעם בשבוע, כל צוות המסעדה מכיר את דן ומקבל אותו בחיוך. השף מכין לו "עבודה" ומחמיא לו על הדרך שבה הוא חותך ומסדר, והחיים יפים, כי יש להם משמעות, ערך ומטרה.
וכל האושר הזה נוצר בזכות אדם אחד, שהמקום הוא שלו, ובעיניו דן הוא בעל ערך. כן, יש לו נשמה יתרה. בערבים שאנחנו מגיעים והוא רואה את העייפות והייאוש בעיניי, תגיע גם עבורי כוס יין לשולחן עם האוכל שדן ביקש. אבל החלק החשוב ביותר הוא המסר שהוא מעביר לדן ולכל הסובבים בבית הקפה. והמסר הוא, יש כאן מקום לכולם. כולם שווים.
אזרחי ישראל, במיוחד בתקופה הזו שקרע מאיים עלינו, שמאבקי כוחות מותירים אותנו שסועים וכואבים, תהיו כמו דודי. קבלו את האחר. כי כולנו אחד, וכל אחד ואחת מאיתנו הם חלק מהמרקם העדין והיפה של החברה הישראלית.
שירלי בלייאר-שטיין היא אימא של דן, סופרת, מרצה ויוצרת "אוטיזם הסידרה"
