שנתיים קשות מאוד עברו על הילדים שלנו. עם מה הם לא התמודדו? עם סגרים חברתיים, עם לימודים מרחוק, עם בידודים ומגפה שתאריך הסיום שלה לא היה ידוע, ובעיקר עם המון שינויים, בלבול וחוסר ודאות. והנה, קצת אחרי שהתחלנו להרים את הראש, וממש קצת לפני סוף השנה, ארגוני המורים מודיעים על שביתה.
כבר חשבנו שהצלחנו להתרומם וללקק את הפצעים. הילדים שלנו סוף סוף התחילו להתאושש, הקורונה מאחורינו (בתקווה), ולאט לאט חזרנו לשגרה - ללימודים בכיתה עם סדר יום קבוע, למבחנים ולחוגים ולמפגשים עם חברים. אנחנו בישורת האחרונה, תלמידי העל-יסודי נמצאים כעת בקו הסיום שלהם לקראת החופש הגדול, שבועיים וחצי לפני הסוף, אבל למה שנסיים בתרועת ניצחון? למה שנטפח לעצמנו על השכם או שנשאיר טעם מתוק מתקופה מרה במיוחד? כי הנה, מי בא להרוס את החגיגה? דווקא המערכת עצמה.
קראו עוד:
ולמה? בואו נעשה סדר: הסתדרות המורים נאבקת על שכר. ארגון המורים נאבק על החלטת שרת החינוך, הגברת יפעת שאשא ביטון, שהודיעה על רפורמת בגרויות שבמסגרתה יבוטלו הבגרויות החיצוניות במקצועות ההומניים. מנגד, טענת הארגון היא החשש שהמהלך יחליש את המקצועות הללו מול מקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית.
התוצאה: המורים השייכים לארגון לא יעניקו ציונים לתלמידים, לא יזינו אותם לתעודות ו... לא יחלקו תעודת בסיום השנה. ארגון המורים הוסיף עוד שמן למדורה הבוערת גם כך, והטיל איסור על השתתפות בפעילויות לאחר שעות הלימודים. משמע, אסור להם להשתתף בהשתלמות כלשהי ובעיקר, מסיבות הסיום יבוטלו.
רצו הילדים להמתיק את התקופה הקשה, וארגוני המורים פשוט לא מאפשרים להם לסיים בכבוד. ומגיע לילדים שלנו. תסכימו איתי שמגיע להם מאוד: הם התגברו על שינויים כמו שמבוגרים לא הצליחו, הם למדו בזום ואז בקבוצות בודדות, ואז שוב בזום, הם היו בבידודים ושוב חזרו למערכת לימודים רגילה.
לקחו להם את החברים והם מצאו דרך להיפגש איתם בוואטסאפ, דרשו מסכות והם עטו אותן במשך שעות ארוכות מדי יום. ואז הם נאלצו להוריד אותן, ולחלקם זה כבר לא היה נעים, ובקיצור - כשהמבוגרים המנוסים עדיין ניסו לעכל את ההנחיות, הילדים המהממים שלנו השתדלו להסתגל לכל רפורמה ולכל מצב חדש. לא היה להם קל והם שילמו מחיר, אז עכשיו גם לוקחים מהם את החגיגות?
יש לי ארבע בנות. שתיים מהן מסיימות מסגרות משמעותיות - האחת אמורה לצעוד בגאווה על במת היסודי בסיום כיתה ו', והשנייה אוטוטו אמורה לסיים כיתה ט' ולהתחיל להתרגש לקראת התחלת התיכון. נכון לכתיבת שורות אלה, מסיבות הסיום של שתיהן מוטלות בספק. במילה אחת - באסה. בשתי מילים - מאוד מקומם.
רן ארז מאמין שהשביתה מוצדקת, כפי שאמר: "הצעדים השרירותיים של שרת החינוך פוגעים במערכת החינוך על מוריה ותלמידיה. חברים, זכרו, עתידנו המקצועי והכלכלי תלוי בהצלחת המאבק. איחוד השורות ומשמעת ארגונית הם ערובה להצלחה". הוא צודק ברצון שלנו להטיב עם שכרם של המורים, הוא צודק שהוא רואה את עתיד החינוך לנגד עיניו, הוא צודק שצריך להשמיע קול, הוא צודק בכך שהוא מבין שיש צורך במהפך. במה הוא טועה? בדרך.
למה על חשבון הילדים? האם אין דרך אחרת להשיג הסכמות? במה הילדים שלנו אשמים? האם בשביתה אנחנו לא מלמדים את הילדים שלנו שרק במאבקים אפשר להגיע להישגים? האם אנחנו לא רוצים ללמד אותם שאפשר לייצר שיח פורה, לנהל משא ומתן, ליישב סכסוכים בדרך של שלום? כשאתם שוב מאיימים בשביתה, אתם מראים להם שרק מלחמה יכולה ליצור שלום. הרבה מעבר ללימודי מתמטיקה ואנגלית, מדעים תנ"ך, בואו נלמד אותם מהי אזרחות אמיתית.
"למה על חשבון הילדים? האם אין דרך אחרת להשיג הסכמות? במה הם אשמים? האם בשביתה אנחנו לא מלמדים את אותם שרק במאבקים אפשר להגיע להישגים? האם אנחנו לא רוצים ללמד אותם שאפשר לייצר שיח פורה, לנהל משא ומתן, ליישב סכסוכים בדרך של שלום?"
כשאתם אומרים "בואו נשבית", אתם מציגים להם תמונה שבה אף אחד לא רואה אותם, כי מי שנענש הם הילדים שכבר נענשו מספיק. כשאתם מייצגים את המורים, אתם מייצגים גם את התלמידים וגם ואותנו ההורים. אחרי שנתיים כאלה קשות, רגע לפני ששוב הם מתפזרים לחופש הגדול בלי מסגרות, הם בסך הכול רוצים לחגוג, לסיים בתעודה, לצאת עם תקווה.
איך אתם כמחנכים, כצוותי חינוך יכולים להסתכל בלבן של העיניים ולהגיד לילדים שלנו שלא תהיה להם אפשרות לחגוג את סיום השנה? ששוב יש פה משחקי כוחות על חשבונם? מערכת החינוך בעצמה צריכה לעבור סדרת חינוך. אתם אמורים לחנך את הילדים שלנו, אבל איפה הדיאלוג? האם שביתה היא הדרך היחידה?
הדרישות מוצדקות, אין בכך ספק. תנאי המורים חייבים להשתפר, וגם מערכת החינוך חייבת לעבור מהפך. אגב, מהפך הרבה יותר משמעותי משינוי תמהיל הבגרויות - בואו נדבר על כיתות קטנות, על דרכי למידה יצירתיות שיניעו למחשבה, על הענקת כלים אמיתיים לחיים עם שיעורים על צרכנות נבונה, כלכלה, יציאה מהקופסה, חשיבה יצירתית. שיעורים שיכינו אותם באמת לחיים שבחוץ ועוד.
אבל בעיקר, השינוי לא צריך להגיע בדרך הזאת, ובוודאי לא עכשיו. התחושה היא שהילדים שלנו נלקחו שבויים בין ארגון המורים והסתדרות המורים לבין משרדי הממשלה, ושטובתם היא האחרונה בחשיבותה.
אחרי שנתיים כאלה, ההורים קורסים. אנחנו מנסים לתמוך בילדים שלנו ככל האפשר, אבל גם אנחנו עייפנו ממערכת חינוך שלא רואה לנגד עיניה את הילדים, שנלחמת על חשבונם. במקום ללכת יחד, להטיב עם שכר המורים הראויים באמת שעושים עבודת קודש, צריך לבנות סדר יום חדש במערכת החינוך. במקום לאחד כוחות, השביתה הזו מפלגת. וגם אם שרת החינוך תצליח לעצור את השביתה העתידית, דרך בית הדין לעבודה, הילדים שלנו כבר נפגעו ממערכת שמתייחסת אליהם כאל שבויי מלחמה.
עדי אופיר היא אימא לארבע בנות, כתבת בערוץ ההורים של ynet ועורכת תוכן
