"הורים יקרים" בבידוד. חורף 2015. הניו-בורנית עליי, אני כואבת מניסיונות הנקה כושלים, ומצב הרוח נמצא עמוק באדמה. תמהיל של כאב, שוק מהלידה ורגשות אשם. גיסתי שתחיה חלקה איתי משפט שאני בחיים לא אשכח: "החיים הקודמים שלך הם כמו ספינה שמפליגה ומתרחקת ממך, ואת עומדת על החוף עם התינוקת החדשה ומנופפת לה לשלום עד שהיא נעלמת בים".
"בילדה הבאה זה יהיה אחרת", הבטחתי לעצמי. אני לא אפול שוב למלכודת ההלקאות העצמיות שלפיהן לא נועדתי להיות אימא, כי קשה לי לבלות ימים שלמים עם הילדה ואני מתה שהיא תלך לגן.
קראו עוד:
החלטתי אז שאני לא אכריח את עצמי להישאר שנה ב"חופשת לידה" רק כי זה האידיאל לאימהות טובה שהצבתי לעצמי, שספגתי מהסביבה שלי. לקח לי זמן להבין שיש הרבה צורות לאימהות, והן לא בהכרח באות לידי ביטוי בדרך של אם כל-יכולה שביד אחת מכינה עם הילדים יצירה בצבעי מים אורגניים, וביד שנייה אופה איתם חלות לשבת, והכול בחיוך שמתועד בתמונות בסטורי.
"'בילדה הבאה זה יהיה אחרת', הבטחתי לעצמי. אני לא אפול שוב למלכודת ההלקאות העצמיות שלפיהן לא נועדתי להיות אימא, כי קשה לי לבלות ימים שלמים עם הילדה ואני מתה שהיא תלך לגן"
אחרי שהבנתי והפנמתי איזו אימא אני רוצה ויכולה להיות, הגעתי להחלטה חד-משמעית: הילדה הבאה שלי תלך למשפחתון בגיל שישה חודשים. ככה אני רוצה וככה זה יהיה.
רק שבסיום שבוע ההסתגלות של הקטנה במשפחתון, ויום אחרי שחזרתי מחופשת הלידה לעבודה שלי, הוכרז סגר. והנה מצאתי את עצמי בעל כורחי מנסה לשלב בין חזרה לעבודה לבין תינוקת וילדה "גדולה". 24/7 בבית. רק בבית. לבד בבית. שוב ראיתי אותה, את הסירה, שהיא כבר ממש לא ספינה מפוארת, אלא יותר סירת דייגים צנועה, מתחילה להתרחק ממני.
"למה הבאתם ילדים לעולם אם אתם לא רוצים לבלות איתם זמן?", זו טענה שאני שומעת לא מעט. אני שומעת אותה מהורים ואנשי חינוך כאחד, אני רואה אותה בטוקבקים ברשת על טקסטים שמעיזים לחרוג מהמקובל בישראל, ולהציע דעה שהיא אחרת מ"ילדים זה שמחה". נכון, ילדים הם שמחה, אבל הם גם עולם ומלואו של דברים נוספים ולא תמיד חביבים. כמו שיר של 'הברירה הטבעית'.
אני מבינה מאיפה הטענה הזו מגיעה. אבל במקביל, אני מבינה גם הורים כמוני, שנהנים מההורות שלהם רק אחרי שהצליחו להכניס את הכאוס של ההתחלה לתוך תבנית מסודרת של שגרה ואיזון בין מסגרות לילדים, עבודה, ושלא נדע - גם קצת חיים אישיים. כשהשגרה הזו מופרת להם בפתאומיות (נשים בצד רגע את חופשות החגים הרבות והחופש הגדול), הם מתרסקים ונשברים כל פעם עוד קצת מבפנים. אחרי שנתיים של מציאות קורונה כזאת, המילה "וריאנט" מעוררת בהם התקף חרדה.
היום אני כבר יכולה להגיד ממה אני חרדה. וזה לא מהמחלה, אלא מהבידוד עם הבנות שלי. הבידודים החוזרים מזכירים לי את התקופה ההיא, אחרי הלידה הראשונה של הבכורה שלי, את תחושת הכאוס ואובדן העצמי. תחושה שלקח לי לא מעט זמן להסתגל אליה ולהבין איך חיים איתה. והחרדה הזאת מהבידוד מועצמת לאחרונה בתחושה חדשה נוספת - תחושה מרה של חוסר טעם.
זה כבר ברור שהגל הנוכחי ממש מידבק. מה שכן, נראה שרוב האוכלוסייה מקבלת אותו די בקלות, ובפרט ילדים. אז אחרי שבועות ארוכים של הנחיות משתנות (שהשתנו גם בזמן כתיבת שורות אלה), סמסים ארוכים שגם בעלי תואר אקדמאי התקשו להבין בהם את הנקרא, תרשימים עמוסים בכחול ובאדום שאמורים להבהיר לנו את ההבדל בין המחוסנים לבין המחלימים, ולבין לא-מחוסנים שצריכים בדיקת אנטיגן לא אמינה אך מוסדית, יום עד חמישה ימים מהחשיפה בהפרש של 72 שעות. מבולבלים? גם אני. האם ההנחיות החדשות יפטרו אותנו מתחושת המתח ומעול הבידודים הבלתי-נגמרים? כביכול כן, אבל אני באמת כבר לא יודעת.
"היום אני כבר יכולה להגיד ממה אני חרדה - וזה לא מהמחלה, אלא מהבידוד עם הבנות. הבידודים החוזרים מזכירים לי את התקופה ההיא, אחרי הלידה הראשונה של הבכורה שלי, את תחושת הכאוס ואובדן העצמי, שלקח לי הרבה זמן להסתגל אליה ולהבין איך חיים איתה"
זה לא שלפני הקורונה הכול בהורות הלך חלק, ולא הכול ילך בקלות גם אחריה (שתיגמר כבר, יימח שמה). אבל לפחות נוכל לעשות איזשהו לו"ז שבועי, או אפילו תוכניות למחר, בלי לחשוש מהגעתה הדרמתית של הכוכבת שהפכה למם התקופה - הודעת "הורים יקרים" הבאה. ההודעה שכולנו למדנו להכיר ולשנוא, שכולנו חרדים לקבל כל יום, כל שעה. ההודעה שפקדה כל קבוצת וואטסאפ של כל הורה בארץ בשבועות האחרונים. ואם לא קיבלתם אותה, אתם כנראה גרים במצפה מרוחק והילדים שלכם לומדים בחינוך ביתי ואני מקנאה בכם. לא על החינוך הביתי, אלא על הרצון שלכם להיות כל כך הרבה שעות בבית עם הילדים.
הלוואי שמישהו בממשלה שלנו יזכור שמאחורי עשרות אלפי הילדים שבבידוד יש עשרות אלפי הורים בבידוד, "הורים יקרים" בבידוד. אפילו אם הם כמוני, מחוסנים ולא מבודדים בהגדרה רשמית. הלוואי שמישהו שם למעלה יזרוק לנו חבל למשוך את הסירה שלנו מהים, כי היא כבר מזמן התחילה לטבוע.
הכותבת היא אימא לשתי בנות בנות שבע ושנה וחצי, מחוסנת עם מאגר סודי של חומרי יצירה וחטיפים לבידוד הבא, שצפוי להתחיל יום וחצי אחרי שהבידוד הנוכחי יסתיים.
