תהליך גידול הילדים מביא איתו פרץ של רגשות בעוצמה קיצונית שלא הרגשנו לפני שהפכנו להורים. אהבה אינסופית, התפעלות מכל חיוך וצעד, והערצה על הכישרון המיוחד של הילדים שלנו. כשאנחנו מתנהלים בשגרה - הילדים משתפים פעולה, האווירה בבית נעימה והדברים קורים כפי שאנחנו רוצים, אנחנו מרגישים מסופקים ומרוצים מעצמנו כהורים. אבל מה קורה כשמשהו נתקע בדרך? כשאנחנו מוצפים ברגשות שליליים?
קראו עוד:
הנה פתאום יש ילד שמקשה עלינו את התפקיד ההורי. הוא לא עושה את מה שמבקשים ממנו, הוא מציק, הוא עושה דווקא - ואנחנו מרגישים ששום דבר לא עובד איתו. הוא דורש מאיתנו התעסקות בלתי נגמרת וגורר אותנו למאבקי כוח, לנאומים, לאיומים או לניסיונות עקרים לשכנע אותו לעשות משהו שביקשנו. אנחנו מנסים כל מיני שיטות וגישות - פעם ברוך ובהכלה, פעם בעונשים וקשיחות - אך נראה ששום דבר לא עובד. המצב הזה מתסכל ולעיתים מייאש.
ההרגשה היא שלא משנה כמה אנחנו מתאמצים, הילד מזלזל בנו. אז, תחושת הערך העצמי ההורי שלנו נפגעת - איך ייתכן שאני אדם מוערך ומכובד בעבודה ובחברה שלי, והילד הקטן שלי לא שם עליי? זה פוגע, מעליב, ופוגש אותנו במקומות הכי עמוקים בנפשנו. כהורים, כולנו רוצים להיות מעורבים, מכילים ויוצרים תקשורת טובה ונעימה - אך ברגעי התסכול האלה, שבהם אנו מותשים, צועקים ולא נהנים מההורות שלנו, נוצר פער רגשי בין הרצון לבין מה שקורה בשטח.
"כעס על הילד הוא שונה מכעס על בן זוג או מרגש כזה בעבודה. כהורים, אנחנו לא מצפים להרגיש רגשות שליליים כלפי האוצר שלנו, פרי בטננו, דם מדמנו, אך נדמה שזה לא נשלט. לא קל להודות בקוטביות של הרגשות - הקיצוניות בין אהבה ל'שנאה' (רגעית) היא כל כך גדולה"
בזמנים רגועים כולנו אומרים לילדים שלנו, "גם כשאנחנו כועסים, אנחנו עדיין אוהבים" - אבל עמוק בפנים, בזמן הכעס, אין שם ממש אהבה. יש מבט זועם בילדים ותחושה שאנחנו אפילו לא ממש מכירים אותם. ברגעי הכעס ייתכן גם נאמר דברים שאחר כך נתחרט עליהם כמו, "נמאס לי", "לא רוצה לראות אותך", ודברים חמורים יותר. התחושה הזאת של חוסר השליטה רק מגבירה את הכעס ויוצרת נזק להורה שמסתובב עם שק של רגשות אשם, והיא כמובן גם פוגעת בילדים ובקשר.
כעס על הילד הוא שונה מכעס על בן זוג או מרגש דומה במסגרת העבודה שלנו. כהורים, אנחנו לא מצפים להרגיש רגשות שליליים כלפי הילדים שלנו - האוצר שלנו, פרי בטננו, דם מדמנו, אך נדמה שהרגש הזה אינו נשלט. לא קל להודות בקוטביות של הרגשות. הקיצוניות בין אהבה ל'שנאה' (רגעית) היא כל כך גדולה. כל הורה יגיד שאין מצב שהוא יחוש כך כלפי הילד שלו, כי כהורים אנחנו הרי מחויבים בחוזה בלתי פורמלי לאהוב ללא תנאי. אך כשהילד מזלזל, פוגע ומעליב, והאגו ההורי נפגע - ברגע כזה קשה לזכור את תנאי החוזה.
כעס הוא רגש לגיטימי. השאיפה להיות הורה שלא כועס על הילדים היא מגולמת בציפייה שאינה ריאלית. מותר לנו ההורים לכעוס על ילדינו, אך השאלה היא באיזו תדירות ועוצמה. אנחנו מצפים מהילד שיגלה איפוק בשעת כעס, וישלוט על התגובות שלו, אך איזו דוגמה אנחנו נותנים ברגע שבו אנחנו כועסים ומאבדים שליטה?
הורים יקרים, גלו סלחנות וחמלה כלפי עצמכם וסביב הרגש שמציף אתכם. אל תכעסו על עצמכם על כך שאתם מרגישים אותו, כי זה רק יחמיר את המצב ולא יאפשר לכם להתנתק מהמצב הנקודתי שהביא לכך.
ברגעים שבהם אתם מרגישים שהילד מאתגר אתכם במיוחד, נסו לשנות את הפרשנות שלכם, ובמקום להאשים אותו בזלזול ובחוסר כבוד, ולומר, "הוא לא מקשיב לי", או, "היא עושה לי דווקא", נסו לחשוב ולשאול את עצמכם - אולי קשה לו? אולי היא לא יודעת איך לעשות את הפעולה הנדרשת? אולי קרה דבר מה בבית הספר, בהפסקה, לפני שהגיעו הביתה? אולי לא הבינו אתכם נכון? שינוי הפרשנות יסייע לכם להגיב אחרת, למתן את מידת הכעס, ולגלות אמפתיה לילד הקטן והאהוב שלכם.
הכותבת מנתחת התנהגות, מדריכת הורים וצוותי חינוך
