במשך שנים מדברים איתנו על שינוי של מערכת החינוך, על העובדה שהמבחנים של היום וצורת הלמידה כבר לא תואמים את העידן החדש. המון מבחנים, מסה של חומר, ותלמידים שמשננים בלי הפסקה ושוכחים את החומר הנלמד עשר שניות אחרי בחינת הבגרות שלהם, במקרה הטוב.
כיום אנחנו מבינים יותר ויותר שעלינו להתקדם. זה תהליך איטי מאוד שכן מערכת החינוך לא יכולה לשנות את פניה בבת-אחת (ואני שמה בצד את בתיה"ס האנתרופוסופיים והפרטיים שמזמן מלמדים אחרת), אבל לפחות מתחילים בצעד קטן. צמצום מספר בחינות הבגרות הוא מהלך עקרוני שנשקל לאורך שנים בקרב מנכ"לי ושרי חינוך קודמים ורק המתין ליישום. כיום, לאחר שקיבל רוח גבית בממשלה האחרונה, אסור שיתמסמס.
המתווה החדש אפשר לתלמידים להתרכז בבחינות הליבה החשובות, וגם לימד אותם להגיש עבודה: היכולת לסכם חומר בצורה נכונה, לענות על שאלות מתקילות, ללמוד לעבוד בקבוצה, להקדיש זמן מסך שהוא לא רק יוטיוב או אינסטגרם אלא חקירה ולמידה, ובעיקר - הוא הוריד מהם את הלחץ של עומס בחינות הבגרות.
ובשנה הזו התיכונים תפסו את הרפורמה בשתי ידיים, ושינו את צורת הלמידה בכיתה. המורים לימדו את התלמידים איך להכין עבודות, משימה שתשרת אותם היטב בעתיד. תחשבו כמה הם מקבלים - הם לומדים איך להכין מצגת עם תיאורים ותמונות, לתמצת חומר, לכתוב כותרות, לאסוף מידע, לתת מענה מדויק לשאלות הנשאלות ועוד.
מעבר לידע שהם רוכשים, הם משפרים מיומנויות שישרתו אותם בעתיד. בחיים המקצועיים שלהם, בצבא, בעבודה. הכנת עבודת הגשה במקום בחינה היא לא דבר שאפשר להקל בו ראש, זו לא עוד עבודה פשוטה שאנחנו רגילים אליה בבית הספר היסודי. זו משימה מורכבת שלוקחת זמן והמון חשיבה ולמידה עצמית.
ככה, לאורך השנה האחרונה בתי הספר יצרו תבניות חדשות של למידה. הם התרכזו בהכנת התלמידים לבחינות הן בלמידה והן בפן הרגשי. הבת הבכורה שלי לומדת בכיתה י' וכבר במחצית הראשונה של השנה היא הייתה צריכה להגיש עבודה בהיסטוריה, שהיא ההכנה לקראת הכנת העבודה הגדולה בשנה הבאה. צעדים בטוחים ונכונים להצלחה, איטיים ומדויקים. היא הגישה את העבודה והיא עתידה לקבל עליה הערות, לשפר את עצמה, ללמוד מהביקורת הבונה שתאפשר לה ולמחנכים שלה לעזור לה להצליח בשנה הבאה.
אבל אז נכנסה ממשלה חדשה, ובלי לבחון בכלל אם שינוי הרפורמה הוא לטובה, בלי לדבר עם מנהלי בתי הספר או עם התלמידים, בלי לעשות סקר וללמוד את החומר היטב - היא מחליטה לשנות את רפורמת החינוך, ולמה? כי זו החלטה של הממשלה הקודמת.
אני זוכרת את נאום העזיבה של שאשא ביטון, ואני זוכרת שהשר הנכנס, יואב קיש, ענה שאין לו מה להקשיב לה ושהוא אינו זקוק לחפיפה כי הוא מתכוון לשנות את כל העשייה שלה. ואני שואלת את השר: האם טובת הממשלה חשובה יותר מהעתיד של הילדים שלנו? האם חשוב יותר להחזיר את המצב לקודמתו רק כי זו ממשלת שמאל-מרכז שיצרה אותו ולא ממשלת הימין? איך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו בכך ששינויים מתבצעים בלי חשיבה או מחקר? איזה חינוך וערכים אנחנו מלמדים את התלמידים האלו שחלקם, אם לא רובם, במרחק פסיעה מהצבעה בבחירות הבאות על רפורמות ושינויים? מישהו עצר רגע לחשוב על הטובה שלהם?
האם מישהו חשב על הנזק של בחינות הבגרות, הלחץ המסיבי והרגשי שהם חווים שחלקם לא מצליח להתמודד איתו, הנזק של מערכת החינוך ששוב צריכה להתאים את עצמה לממשלה חדשה, על בנייה מחודשת של תכנים ושיעורים?
מערכת החינוך אמורה להיות עבור הילדים והילדות שלנו סלע איתן ויציב, אי של שפיות. היא אמורה להיות עמוד תווך, נקייה משיקולים פוליטיים או אינטרסים אישיים. מערכת החינוך אמורה לייצג את טובת התלמידים והתלמידות בלבד, את דור העתיד שלנו. החלטות פזיזות, שמתקבלות בלי מחקר או סקר, הן החלטות שפוגעות ישירות במערכת החינוך, במורים והמורות השחוקים גם ככה. הרי, שוב צריך להכין לבחינת בגרות, ללמד אחרת את החומר, להתחיל מחדש, לבנות מערכי שיעור, להעמיס המון-המון מידע בזמן מאוד-מאוד קצר. כאוס רציני שמי שישלם את המחיר אלה כמובן הילדים והילדות שלנו.
זכותו של השר קיש להתנגד לרפורמה. ייתכן שיש בה סדקים וכישלונות. אבל כאמא לארבע בנות, שהגדולה מהן בתיכון והקטנה עדיין בגן ויש לה עוד הרבה שנים לחוות את מערכת החינוך, אני מבקשת: תדבר עם מורים, עם מנהלי מוסדות הלימוד, עם תלמידים. תבחן לעומק, תקים ועדה של מומחי חינוך, תסיק מסקנות ואם יש סדקים - תפתור אותם לאט ובצורה חכמה ומושכלת. בסוף, מטרתו של שר החינוך היא לייצג את התלמידים והמורים בלבד. לשמור עליהם, לייצר עתיד ואופק.
כאימא, אני מבקשת לשים בצד את הימין והשמאל ואת כל הוויכוחים. אני מבקשת שהטובה היחידה תהיה של הילדים האלה, החכמים והמוצלחים שרוצים להצליח ולהתקדם בחיים, אלה שנמצאים בשלבי בניית העתיד. וזו המחויבות של מערכת החינוך והשר העומד בראשה - לייצר ולבנות עבורם את הדרך הנכונה.