נובמבר צוין כחודש המודעות לאובדנות בקרב ילדים ובני נוער, אבל היום, בדיוק היום לפני חמש שנים, בנה המתבגר של חברתי שם קץ לחייו. לכן היום, גם היום, חשוב לדבר על אובדנות, לדעת לזהות אותה, וללמוד איך להתמודד איתה בבית הפרטי שלנו.
רונן גולוב (24), מדריך במחנות העולים, ומי שפועל בעצמו כשומר סף במסגרת תוכנית "שומרי הסף" של התנועה, לא ישכח את שעבר עליו בנעוריו. "מצאתי עצמי מתמודד עם מצבים קשים שנבעו ממצוקות אישיות. כן, היו שם בדידות, שימוש בסמים ואפילו ניסיון אובדני", הוא מספר בגילוי לב, "מעל לפני השטח היה נראה שהכול בסדר, אבל בלב הרגשתי שאף אחד לא רואה אותי, שאין לי יכולת לדבר עם אף אחד על שום דבר, ושאין טעם בכלל לנסות לדבר כי בכל מקרה, אף אחד לא יבין אותי", הוא אומר.
"כשהייתי בחטיבת הביניים הכרתי חברים חדשים. בהתחלה היינו נפגשים כמה חבר'ה, מישהו היה מביא שתייה, קצת אלכוהול, סיגריות, ומהר מאוד היה ברור שכל בילוי כולל שימוש באלה, ולא פעם גם בסמים קלים", הוא ממשיך. "במצב הזה אתה מרגיש שאי-אפשר להגיד 'לא' כי אז אתה מיד תתויג בתור מישהו לא מגניב מספיק, מי שהורס את האווירה, זה שתמיד מבאס. היה לי ברור שכדי להיות מקובל וגם כדי להרגיש טוב ושייך, אני צריך 'להתערבב' ולהתנהג על פי הנורמות".
השנים עברו, וכשגולוב היה בתיכון הוא הבין שההתנהלות הזאת מזיקה לו, והחליט לנתק קשר עם אותם חברים. "זו הייתה הבנה שנבנתה באופן הדרגתי, לאט-לאט, כתוצאה ממצבים שונים שנחשפתי אליהם. היו פעמים שבהן ראיתי חברים במצבים קשים, למשל בשכרות, חברים שסיכנו את עצמם, שהתנהגו באלימות ועוד. הבנתי שאני לא רוצה שהחיים שלי ייראו ככה, והחלטתי לנתק מגע. זו הייתה עצירה מוחלטת, הפסקתי להיפגש עם אותה קבוצת חברים".
אתה מרגיש ששילמת מחיר על ההחלטה להתנתק?
"בהחלט. ניתקתי עם כולם קשרים בבת-אחת, והפכתי מיד לעוף מוזר. אף אחד לא ניסה לתקשר איתי. מצד אחד זה עזר לי לצאת מהסיטואציה הלא טובה שהייתי בה, ומצד שני הניתוק הזה גבה ממני מחירים קשים. באותה תקופה לא היו לי חברים נוספים, והרגשתי מאוד בודד. זאת הייתה תקופה ארוכה של בדידות, שלוותה בתחושה שאף אחד לא רואה אותי. הרגשתי שאני נמצא במנהרה ארוכה ואפלה, שאני לא מצליח לראות את הסוף, והכול סוגר עליי. הרגשתי שהכול נופל עליי וגדול עליי. בשלב הזה עלו בי גם מחשבות אובדניות, ושאלתי את עצמי שוב ושוב - 'באיזו דרך אוכל לסיים את החיים שלי?', בהמשך לכך היה לי גם ניסיון אובדני שלא צלח. אחריו המשכתי הלאה, ללא שום פתרון או אופק".
היה סביבך מבוגר שידע על המצב?
"לא. הרגשתי שאין סביבי מבוגר שהוא איזו דמות רלוונטית. היו לי ציונים טובים, ומבחוץ הכול היה נראה רגיל ונורמטיבי. הלכתי מדי יום לבית הספר, ולא ראו עליי שום דבר. לאחרונה שוחחתי עם הוריי, וגם הם אמרו שהכול היה נראה טוב, רגיל ומתפקד. היום, בדיעבד, אני מבין שהייתה לי יכולת גבוהה להסתיר את המצוקה שלי, להעמיד פנים שהכול בסדר. ובעצם כך הכול נבנה באופן הדרגתי ושיטתי, לאט-לאט, עוד צעד ועוד צעד שהביאו אותי לתחושות יותר ויותר קשות".
"היו לי ציונים טובים, ומבחוץ הכול היה נראה רגיל ונורמטיבי. הלכתי מדי יום לבית הספר, ולא ראו עליי שום דבר. לאחרונה שוחחתי עם הוריי, וגם הם אמרו שהכול היה נראה טוב, רגיל ומתפקד. בדיעבד, אני מבין שהייתה לי יכולת גבוהה להסתיר את המצוקה שלי"
איך יצאת מזה?
"כשהייתי בכיתה י"ב גיליתי את תנועת הנוער. נכנסתי לשנת שירות ושם התחלתי לקבל את המענים שחיפשתי. לראשונה פגשתי מדריכים, חבר'ה צעירים. מההתחלה הרגשתי שאני יכול לדבר איתם בגובה העיניים, הרגשתי שאני חשוב להם, ושהם באמת יעזרו לי. שנת השירות הייתה עוצמתית, בעצמאות שהיא אפשרה לי, בתחושת המסוגלות, בחוסן שהרגשתי שהיא מייצרת בי, בליווי ובמעטפת שקיבלתי. לראשונה בחיי התחלתי לתכנן ולדמיין את העתיד שלי".
"החברות שלי התעסקו בבגדים. אני רציתי למות"
ה' (השם המלא שמור במערכת), כיום בת 25, מספרת גם היא על הדיכאון שחשה במשך תקופת הילדות וההתבגרות, שהוביל אותה לנסות לשים קץ לחייה. "גדלתי במשפחה רגילה כביכול, אפילו שלא הסתדרתי עם ההורים שלי והיינו רבים המון. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה עצובה. לא שמחה. אני זוכרת שבבית הספר הייתי מסתכלת על הילדים האחרים, שהיו נראים לי רגילים ובריאים כל כך, ולא ידעתי מה יש לי - כי אני לא הייתי כזאת. לא הרגשתי ככה. לא הייתה לי את שמחת החיים שהייתה להם, או לפחות זה מה שהיה נדמה לי".
כשהיא הייתה בת 16, היא מספרת כי מצבה הרגשי והנפשי הידרדר. "ניסיתי להתעניין בדברים, בלימודים, ביציאות ובמה שעניין את החברים שלי. אני זוכרת שחברות שלי התעסקו בבגדים ובבילויים, ואני פשוט לא רציתי להיות פה יותר. לא רציתי לחיות".
שיתפת את ההורים שלך? מישהו ידע מה עובר עליך?
"לא, אף אחד לא באמת ידע מה קורה איתי. בבית הספר שמו לב שיש קשיים, והזמינו את ההורים שלי כמה פעמים. ההורים כעסו עליי כי אני לא משקיעה כביכול, ולא הרגשתי שאני יכולה לפנות אליהם עם מצב כזה. הייתי לבד, הרגשתי לבד. בגיל 16 יצאתי למועדון עם כמה חברים ולפני היציאה עשיתי את זה. ניסיתי לשים קץ לחיי וזו הייתה קריאה ענקית לעזרה. שיתפתי את אחותי הגדולה, שסיפרה להורים, ומשם החל גם תהליך ההחלמה שלי. התחלתי לקבל טיפול והמצב השתפר.
"בכנות, אני יכולה לומר שעד היום אני מתמודדת עם תחושות של דיכאון, אבל אני לא לבד. בטיפול הבנתי שאני לא לבד, שיש לי בשביל מה לחיות. היום אני חיה עם בן זוג, לקראת סיום לימודים לתואר. אני מפצירה בכל הנערים והנערות שמרגישים משהו ממה שאני הרגשתי - ספרו, שתפו, דברו על מה שעובר עליכם. זה הרבה יותר מדי כדי להתמודד לבד".
סיבת המוות השנייה בקרב נוער בישראל
ד"ר ליאת חרובי קטלן, פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרפאת דיכאון ואובדנות במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, מציגה את תמונת המצב המדאיגה: "אובדנות היא סיבת המוות השנייה בקרב בני נוער בישראל. לצערנו אין נתונים מדויקים בנושא היות שהם מתפרסמים אחת לכמה שנים. הנתונים שמתפרסמים מתייחסים רק למקרים שדווחו למשרד הבריאות ויש הרבה מקרים שלא מדווחים", היא אומרת.
ד"ר ליאת חרובי קטלן"כללית, אפשר לראות שמגמת הירידה בשיעור ההתאבדות בקרב בני נוער ממשיכה, אך לצד זאת אין שינוי בשיעורי ניסיונות ההתאבדות ובהתנהגויות על הספקטרום האובדני. כיום אנחנו מוצפים בפניות של ילדים ושל בני נוער עם התנהגויות על הספקטרום האובדני, שכוללות למשל איומים אובדניים, התחלה של התנהגות אובדנית, פגיעות עצמיות וניסיונות התאבדות. אנחנו רואים זאת כבר החל מגיל עשר".
ואכן, דוח משרד הבריאות המופיע באתר המשרד חושף כי התאבדות היא סיבת המוות השנייה לילדים בני 24-15 והשלישית לילדות באותם גילים. ובעוד שבשנת 2017 נרשמו 402 התאבדויות, 305 בידי גברים ו-97 על ידי נשים, הרי שבשנת 2019 נרשמה ירידה בכלל הציבור ועלייה מדאיגה במקרי ההתאבדות בקרב צעירים מתחת לגיל 15. לפי הדוח לשנת 2021, הרי שבעשור האחרון נרשמה ירידה בשיעור התאבדויות בקרב בני 24-15, אך בשנים האחרונות נרשמה עלייה בקרב בנים".
אנחנו מכירים את הסיבות לאובדנות בקרב ילדים ונוער?
"הסיבות רבות, המובילות הן מצוקה חריפה או הפרעה נפשית. ההפרעה הנפשית הקשורה ביותר לאובדנות היא דיכאון. חשוב לציין שדיכאון מתייחס למצב רגשי חריג שמאופיין בעצבות, חוסר הנאה מדברים שנהנו מהם בעבר, שינויים בדפוסי שינה ואכילה, הסתגרות, פסימיות, חוסר תקווה. לפעמים, במיוחד אצל ילדים צעירים, דיכאון יכול להתבטא בכעס וברגזנות. גם בקרב בני נוער שסובלים מהפרעות חרדה או הפרעות אכילה, נראה לא פעם התנהגות אובדנית.
"גם שימוש בסמים ובאלכוהול הוא גורם סיכון להתנהגות אובדנית. לעיתים השימוש בסמים ובאלכוהול מתחיל כדרך לטיפול עצמי בדיכאון - להרחיק כאב ורגשות שליליים, אולם בסופו של דבר הוא מעלה את הסיכון האובדני בהיותו מחמיר את הדיכאון, מפריע לחשיבה ולשיפוט ומעודד התנהגות אימפולסיבית. חשוב לשים לב גם לאירועים משמעותיים שהילד חווה שיכולים להגביר את הסיכון - אירועים טראומטיים כמו גירושים, אובדן, פגיעה מינית, פרידה מבן זוג, חרם, איומים ברשתות, בריונות. כל אלה יכולים להיות טריגרים לחשיבה והתנהגות אובדנית. במצבים כאלה חשוב ביותר שלא נתעלם ולא נגיד 'שטויות, זה יעבור'".
"שימוש בסמים ובאלכוהול הוא גורם סיכון להתנהגות אובדנית. לעיתים השימוש בהם מתחיל כדרך לטיפול עצמי בדיכאון - להרחיק כאב ורגשות שליליים, אולם בסופו של דבר הוא מעלה את הסיכון האובדני בהיותו מחמיר את הדיכאון, מפריע לחשיבה ולשיפוט ומעודד התנהגות אימפולסיבית"
הורים, פשוט לשאול
הדרך הכי טובה למנוע התאבדות היא פשוט לשאול, מסבירה ד"ר חרובי קטלן: "כשאנחנו רואים שינוי בולט במצב רוחם של הילדים ו/או בהתנהגות שלהם, חשוב שנשוחח איתם, ובשיחה חשוב לשאול ישירות על אובדנות. שאלה כזו על אובדנות לא מכניסה רעיונות לראש, להפך - היא מצילה חיים. אפשר לעשות זאת באופן הדרגתי, תחילה לשאול שאלות על מצב הרוח, ומשם להמשיך לשאול על תחושת ייאוש וחוסר תקווה, ובהמשך לשאול ישירות על רצון למות ומחשבות להתאבד".
ד"ר חרובי קטלן אומרת כי מאחר שדיכאון הוא גורם הסיכון המשמעותי ביותר לאובדנות, חשוב להיות ערים לסימנים שלו, ולרמזים מילוליים, ולהתייחס אליהם ברצינות. רמזים מילוליים יכולים להיות ישירים כמו - 'אם הוא יעזוב אותי אני אתאבד', או עקיפים כמו - 'אני לא יכול יותר, יהיה לכם עדיף בלעדיי'. ולבסוף צריך להיות ערניים גם ביחס לאירועים חריגים שמתרחשים בחייהם של הילדים ולהערכת האופן שהם משפיעים עליהם, שכן גם הם יכולים להיות טריגרים למחשבות ו/או התנהגות אובדנית. למשל אובדן מערכת יחסים משמעותית, ריב קיצוני עם חברים או הורים, גירושים של ההורים, מעבר לא רצוי של מקום מגורים לאחרונה, מוות של הורה".
מה עושים אם הילדים לא משתפים אותנו במה שעובר עליהם?
"כאשר אנחנו מתרשמים שהילדים במצוקה או שיש שינוי משמעותי בהתנהגות שלהם, חשוב מאוד שנוכל לדבר איתם ולנסות להבין מה עובר עליהם. כאשר הילד אינו מעונין לשתף את ההורים, בשלב ראשון אפשר להציע לו לשתף דמות מבוגרת קרובה אחרת, למשל דוד, סבתא וכדומה, או לשתף גורם מקצועי אחר בסיוע ההורים. בהמשך, כדאי לבדוק כיצד ניתן לשפר את התקשורת הבינאישית עם הילד כך שהוא יסמוך עלינו ויהיה מוכן לשתף אותנו. בכל מקרה, כשאנחנו מתרשמים משינוי משמעותי במצב הרוח או בהתנהגות, עלינו להיות ערניים, זמינים ונגישים לילדים. במקרים רבים עלינו להגביר את הנוכחות ההורית עד שנרגיש שאנחנו מבינים יותר את מצבם ולדייק את המענה שאנחנו נותנים להם".
אם אתם או מישהו קרוב חווים מצוקה קשה ומחשבות אובדניות, אל תישארו לבד - דברו איתנו. עמותת ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילה חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי לכל מצוקה נפשית. לקבלת סיוע נפשי, חייגו 1201 או פנו לאתר ער"ן בצ'אט, בוואטסאפ, בפורום, במייל או במסרונים
