טלי בת ה- 11 שונאת להיות במרכז תשומת הלב. בהחלטה אמיצה, היא מחליטה להתגבר על פחד הקהל שלה כדי להופיע בטקס יום העצמאות עם סולו שיהמם את הקהל. המשאלה הילדית שלה היא למנוע את הגירושים הקרבים של הוריה, נוסח עלילת הסרט "אבא מתארס". החברה הכי טובה של טלי, צליל, מסבירה לה שזו "ההזדמנות היחידה להפגיש בין אמא שלך לאבא שלך ולהחזיר אותם זה לזה!". בחירתה של טלי יוצרת כדור שלג אכזרי, במהלכו יולי, מלכת הכיתה של ה'3, יוזמת חרם נגדה. זו עלילת ספרה החדש של דנה אבירם, "חשבתי שאנחנו חברות".
בספר חזרה אבירם אל החוויה שלה כילדה בכיתה ד', אז עברה בעצמה חרם. "במשך חודש וחצי לא דיברו איתי בכיתה", היא נזכרת. " כבר עברו יותר מ-40 שנה מאז ואני עדיין מחזיקה את עצמי שלא לבכות כשאני מספרת על זה. צריך לקרוע את מעטה השתיקה. מבוגרים לא מספרים על מה שעברו, וההנחה של הילד הדחוי היא שהוא לבד ומבודד, ושאף אחד לא עבר דבר כזה לפניו. בכל פתיחה של הסיפור יש נגיעה בפצע. מכורים מספרים את ההתמכרות שלהם כל יום בקבוצות תמיכה, כי בכל פעם שאת מספרת את מבצעת עיבוד. יש לזה אלמנט תרפויטי".
למה לדעתך הורים לא מספרים לילדיהם שהם בעצמם עברו חרם כילדים?
"למבוגרים חשוב לשמור על פאסון של שליטה, לא להראות פגיעים. מדובר בטעות תפיסתית. אני לא סיפרתי להוריי על החרם. הם אנשים טובים ורגישים, אבל ילד שעובר חרם זה ילד שנכנס למלחמה. המטרה היחידה היא שלא יראו אותו בוכה, חלש, לא להתפרץ לפני כולם. בנוסף, ילדים לא רגילים שמדברים איתם בצורה פתוחה. השיח בדרך כלל דידקטי ומניעתי".
תופעה קשה ומטלטלת
ענת כורם ויצחק גילת מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט פרסמו בשנה שעברה את מחקרם בנושא חרם חברתי. מהמחקר עולה כי חרם שכיח בכיתות ד'–ו' וכי יש לו השפעה על הן המוחרמים והן על המחרימים. ההשפעה על המוחרמים קשורה לדיכאון ולחרדה, וכן לשינוי ביכולת לתת אמון בזולת. כמו כן נמצא שרוב ההורים לא ידע על החרם. את הממצא המשמעותי ביותר ניתן לסכם בציטוט הבא: "מן המחקר עולה שהחרם הוא תופעה קשה ומטלטלת בחיי תלמידים, העלולה להסיט את התפתחותם לכיוון שלילי".
נושא החרם החברתי והאמצעים למניעתו הוא בנפשה של אבירם, שמרצה בבתי ספר ברחבי הארץ. "במהלך הביקורים שלי בבתי הספר, הילדים משתפים באירועים שהם עברו בעבר", היא מסבירה. "ילד לא ירים יד ויספר שהוא עובר חרם בהווה. באופן דומה, גם בספר שכתבתי אף אחד לא מספר מה קורה בכיתה. יש פער בין עולם המבוגרים לזה של הילדים, ומעטה סודיות קשיח מאד. כולם שומרים עליו, גם הקורבן וגם המקרבנים. לא רוצים שההורים ידעו, מפחדים, מרגישים לא מובנים".
מה קורה בכיתות שאת מגיעה אליהן?
"בכיתות יש שתי מערכות של ערכים. מצד אחד מה שהמורה וההורים אומרים שמותר ואסור, ומצד שני מערכת הערכים שקובעים החזקים, שבספר זו מלכת הכיתה יולי. אם את לא מקיימת את מערכת הערכים הבלתי נראית, יש השלכות חברתיות. אף אחד לא יוצא נגד יולי, למרות שהיא שרה כמו צפרדע. אף אחד לא מספר להורים או לחברים מה קורה לו באמת".
אפשר בכלל למנוע חרם?
"אם נשקיע באווירה הכיתתית, ונאפשר לילדים שלנו לגעת ברגשות שלהם אז זה אפשרי. הורים נחרדים מגילויי קשיים, אבל קשיים זה בסדר. זה חלק מהגיל הזה וחלק מהחיים. בספר, טלי לא רוצה לספר להורים שלה כי לטענתה 'מספיק קשה להם'. רוב ההורים לא מצליחים להחזיק את הכאב של הילד, להיות ב - being ולא ב doing, לא בפתרונות, אלא להיות פרטנר של הילד".
כאמור, חלק משמעותי בעלילה עוסק בגירושי ההורים ובניסיון הנואש של הילדה למנוע אותם. לטלי אין שמץ של מושג מדוע הוריה מתגרשים. אף אחד מהם לא לוקח אותה לשיחה שבה הוא מסביר לה באמת על הפרידה, משמעותה והשלכותיה והיא נאלצת להשלים את הפרטים החסרים מדמיונה.
"טלי וצליל ממציאות סיפור לפיו האימא קורבן והאבא בגד בה, וזה לא נכון. הן עושות את זה כי הן צריכות משהו להיאחז בו, כי לא הגיוני להן שהנישואים נגמרו בבת אחת. אנחנו חיים בחברה דברנית לכאורה, אבל על הדברים האמיתיים שקורים לנו אנחנו לא מדברים. אנחנו מסתירים כי אנחנו רוצים להגן עליהם, אבל הילדים רגישים וסקרנים והם יודעים".
לפי הספר שלך, הילדים לא יכולים לפנות להורים במקרה של חרם. זו לא אופציה.
"חרם הוא אירוע מעורר אימה, שמתחיל ביום אחד, הרבה פעמים בלי שום סיבה, ונגמר באותה צורה. המבוגר האחראי היחיד שמסוגל להחזיק את זה, היא אתי שעובדת בבית הספר. היא תומכת ולא שופטת בלי לדעת את הסיפור. אתי לא חוקרת, אלא יוצרת עבור טלי מרחב בטוח. היא מעודדת אותה למצוא את הפתרון ומחזירה אליה את השליטה. פנייה להורים שלה הייתה גורמת לכל הסיפור להתגלגל אליה יותר חזק, וטלי ידעה את זה, אז היא חיפשה את הפתרון העקיף. בגלל הראיה הצרה של הילדים, 'ראיית מנהרה', הם לא רואים פתרונות אבל יש להם את המשאבים כדי לפתור את זה בעצמם. אנחנו צריכים לעזור להם ובמקביל, להחזיר את הכוח לידיים שלהם".
"ילדים חווים את בית הספר כשדה קרב"
"חשבתי שאנחנו חברות" משקף את השינויים הדוריים והטכנולוגיים בין דור ההורים לדור הילדים. בעוד ההורים מדמיינים חרם כאמירה קשה שנכתבת על הלוח, כיום ההפצה של העלבונות יכולה להגיע לכל בית הספר, ויותר מכך, לכל המדינה, בשניות. "יש שימוש בטיקטוק כמקור הצלה, וגם כמקור לבריונות", מסבירה אבירם. "אצל יולי הבריונית, יש שימוש באפליקציות כחלק מהכלים האסטרטגים שהיא משתמשת בהם. היא בוכה ב-פייסטיים, מוציאה מקבוצות ווצאפ, מצלמת את טלי עוברת השפלה באוטובוס ומעלה לטיקטוק. הפומביות באירועים החברתיים האלה היא המפתח. היום אנחנו מדידים. אפשר לראות בלייב כמה לייקים יש בטיקטוק. כלומר, רואים בלייב מה שפעם יכולנו רק להרגיש. וזה כואב. הסיפורים על ילדים שלא מוזמנים לימי הולדת, זה לא רק מהפייסבוק, זה אמיתי".
הילדים שיוזמים חרם הם לרוב אלו שיש להם את הכוח הרב ביותר בכיתה. "לפי מחקרים, לעשות חרם על מישהו אחר זו הפגנת כוח. בדרך כלל אלו ילדים עם יכולות חברתיות גבוהות. יולי משתמשת בהרבה אסטרטגיות, במהלך מכוון שנבנה. זה לא סתם ילדים שהולכים מכות. יש שם כוח שהולך ועולה, והיא משתמשת בילדים אחרים כל הזמן. יולי היא ילדה מקובלת חברתית אבל לא אהובה, מפחדים ממנה".
בספר את מתארת את החרם כמלחמה, זה מכוון?
"יש בחוויה הזו המון תוקפנות. זו חוויה שעיקרה בשדה קרב חברתי. הרבה פעמים ילדים חווים את בית הספר כשדה קרב, שבו צריך לשרוד באיזשהו אופן. כל אחד מהילדים מנסה לשמור על עצמו. העומדים מהצד הם גם סוג של שותפים. חלק מהמסר שחשוב לי להעביר הוא שלכל אחד פה יש אחריות. אנחנו מדברים על משהו חברתי ולא אישי, רק של ילדה ספציפית אחת".
כלומר, כל הילדים סובלים כתוצאה מהחרם?
"אני רוצה לעורר מודעות לא רק לכאב של הקורבן, אלא לכאב של כולם. כולם מסביב סובלים מהאירוע הזה, אף אחד לא מרגיש בנוח. כולם מתנהגים כמו שהם לא היו רוצים להתנהג והסבל הוא לא רק של הקורבן, אלא כיתתי. הספר מוציא את החשק לעשות חרם על מישהו".
