כשמגיע הזמן לעבור ממיטת תינוק (לול) למיטה של ילד גדול, הרבה הורים בוחרים לעצור בדרך במיטת מעבר, לפעמים זה מגיע משיקולים של מקום בחדר ולפעמים, מתוך רצון להפחית את עוצמת השינוי. ההדרגה הזו משקפת את השאיפה של ההורים להקל על מעברים בחיי הילד ולהבטיח שהוא ירגיש נוח ובטוח. זו שאיפה הורית מובנת ולגיטימית, אך ייתכן שהיא מאטה את תהליך ההתמודדות העצמאית עם שינויים.
חיים מלאים מעברים
מעברים הם חלק משמעותי בחיינו, הם רבים ובאים בגדלים ובסוגים שונים. המעברים יכולים להיות ביולוגיים כמו גיל ההתבגרות או גיל המעבר, פיזיולוגיים כמו מעברי דירה או מסגרת, וקוגניטיביים והתנהגותיים כמו גמילה מחיתולים או ממוצץ.
כולנו עוברים מעברים במהלך החיים. כהורים, אנחנו כבר רוויי מעברים ולעיתים נוטים להשליך את החוויות שלנו על הילדים שלנו. ניקח לדוגמה מעבר דירה. הורה שחווה קושי בהסתגלות בעיר אחרת עקב מעבר דירה נוטה להשליך את הקושי הזה על הילד שלו עוד לפני שהתרחש המעבר עצמו. הציפייה לקושי במעבר עשויה לעצב את החוויה של הילד. במקרה הזה, אם אותו הורה חווה דחייה חברתית בעיר אליה עבר, הוא ישקיע מאמצים רבים בהכנה נפשית של הילד לדחייה, בפגישות עם חברים מהעיר החדשה ובשמירת קשרים עם חברים מהעיר הקודמת. הוא ידבר עם בית הספר ויוודא שיושיבו אותו ליד ילד חברותי, או אולי אפילו יערוך לילד מסיבת היכרות בביתו. הוא בעיקר יעביר מסר שקבלה חברתית היא קשה. הפרשנות של הילד תהיה: "יש כאן בעיה ש'גדולה' עליי ואני זקוק לעזרה". אותה חוויה סובייקטיבית שמושלכת על החוויה של הילד מייצרת מציאות שבה יש בעיה שצריך לפתור.
כל זה קורה עוד לפני המעבר עצמו, כן? הילד נהיה קורבן לקשיים שלנו עוד לפני שחווה את אלה שלו. במקרה זה, חשוב לקחת בחשבון גם הסתגלות לסביבה פיזית חדשה, בית חדש, חדר חדש, דרך שונה לבית הספר, לוח זמנים שונה, התמצאות, עיבוד רגשות של פרידה מהמקום הישן, אי ודאות, שינויים בדינמיקה המשפחתית ועוד. אולי הילד צריך רק ביקור קצר במקום החדש? אולי היכרות עם הגלידריה המקומית? ואולי בכלל כדאי שמרכז תשומת הלב תושקע בהיבטים החיוביים של המעבר?
ניקח דוגמה נוספת: הפרידה מהמוצץ. אנחנו, ההורים, החלטנו שהגיע הזמן, הילד מוכן להיפרד מהמוצץ. הגענו להחלטה מהמקום שאנחנו רוצים לעודד דיבור, לא לבסס תלות, לאפשר לילד לתקשר עם אחרים בחופשיות, לייצר אצלו אלטרנטיבות למציאת נחמה והתמודדות עם רגשות שליליים, להתמודד עם עייפות לבד ובכלל, לאפשר לילד שלנו לעבד רגשות בצורה עצמאית יותר, כזאת שאינה תלויה במוצץ. אנחנו גדושים בכוונות טובות. אבל מה? אצל הבכורה הפרידה מהמוצץ הייתה ממש קשה או הגננת אמרה שהילד עוד לא מוכן או כולם מדברים על כמה זה קשה ואצל חברה שלו מהגן זה פשוט לא הצליח. איזה סיוט, כמה מפחיד! אז מרוב חששות אנחנו מתכוננים היטב למשימה: עושים שיחות הכנה, מחפשים "שמיכי" או צעצוע מעבר (המצאה של הורים, לא של ילדים) שיחליפו את תפקידו של המוצץ, או נותנים מוצץ רק בשינה/באוטו. גם כאן הפרשנות של הילד היא אחת: "המשימה הזאת 'גדולה' עליי", "יהיה לי ממש קשה ואני צריך מלא עזרה".
לא רק הילד צריך להיות מוכן לפרידה מהמוצץ, גם אנחנו ההורים צריכים להיות מוכנים. אנחנו בעיקר צריכים להבין שהמעבר הזה מבטא שינוי והשינוי הזה הוא של הילד ולא שלנו. ההבדל בין לתמוך לבין להקל הוא מאוד דק וזה הבדל שחשוב להתעכב עליו.
למה אנחנו מתעקשים להקל?
נולדנו עם זה! הטבע האינסטינקטיבי שלנו להגן על הילדים שלנו גורם לנו לגונן על ילדינו מפני הקשיים והסיכונים האפשריים ולמנוע מהם פגיעה אפשרית. כשאנחנו עומדים בפני שינוי, הרבה פעמים אנחנו חווים קושי בגלל חוסר חזון ברור ומובהק לשינוי, חוסר בתקשורת יעילה שמסבירה ומובילה את השינוי, והתמודדות עם חרדות שנובעות מחוסר ודאות והלא נודע. בהרבה מקרים אנחנו נוטים להשליך חוויות סובייקטיביות שלנו על הילדים, ניסיון שלילי בשינויים בעברנו או המודעות הכל כך גבוהה שכולנו סוחבים איתנו כיום.
למה זה גורם?
כשאנחנו רוצים להקל על הילד שלנו במעבר, אנחנו בעצם משדרים לו חוסר מסוגלות להתמודד עם השינוי. למשל, כשמגיע אח חדש, אנחנו מפצים את הילד הגדול ובעצם אומרים לו "אל תתמודד, נחליף לך את ה'כאב' בגירוי אחר". מה שאנחנו רוצים זה להשקיע את המשאבים שלנו בלגרום לילד לקבל את המציאות כפי שהיא, קסומה, כיפית, כואבת, מתסכלת או מלאת אתגר. הנקודה היא, שזה לא שלנו לבחור. החוויה היא של הילד.
נחזור לדוגמה שפתחה את הכתבה: מעבר של הילד למיטה של גדולים. זה מאוד מרגש אבל רגע, איזה מעבר מטורף וקיצוני זה ממיטת תינוק פיצית וחמודה למיטה גדולה, ענקית ואימתנית. מה הפתרון שלנו? להעביר את הילד למיטת מעבר. מיטת מעבר היא מוצר מדהים בעיקר לנגרים. המדרגה הזאת בדרך לשינוי המיוחל נועדה בעצם להקל על הילד כדי לא להפיל עליו שינוי כזה דרמטי כמו מיטת יחיד, אז אנחנו מעבירים את הילד למיטה שקצרה יותר ממיטת היעד. בעצם ייצרנו לילד מעבר נוסף, בעוד כמה זמן, הוא יצטרך לעבור שוב למיטה נוספת. הוא עכשיו מבין שהוא צריך עזרה והקלה בתחושות השינוי על מנת לצלוח אותו. אותן אנרגיות יכלו היו להיות מושקעות במעבר למיטת יחיד. שלבי הביניים בדרך כלל משרתים את הצורך שלנו ההורים ולא את של הילדים.
לפני כל מעבר, עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: 1. האם אני תומך בתסכול או מקל/מונע תסכול? 2. האם מה שאני עושה הוא עבור הילד או עבורי?
מה כן?
לחוות קושי ותסכול זאת לא מילה גסה. לפני המעבר הבא לעיר חדשה, נשוחח עם הילד מראש בצורה כנה, נדבר על הזדמנויות באותו משקל שבו נדבר על האתגרים ונבנה תחושת ביטחון משפחתית חזקה. לקראת הגמילה הבאה מהמוצץ, נערוך שיחת תיאום ציפיות, ננסה להתרכז ב"מה יוצא לו מזה" ונבין את הקושי בפרידה. ולקראת המעבר למיטה של הגדולים, נדגיש את ההתפתחות והעצמאות (לא רק בהקשר של המיטה), נהפוך את החוויה למעצימה וחשובה (בלי לפצות) ונעודד תוך כדי התמודדות.
עלינו להבין שאנחנו מכשירים את ילדינו לחיים האמיתיים וזה אומר שאנחנו צריכים ללמד אותם להתמודד עם קשיים, זהו כישור חשוב להתפתחות תקינה ולפיתוח החוסן הנפשי להתמודדות עם מצבים לא צפויים. ככל שנעביר את הבעלות לידיים שלהם, ככה נעניק להם תחושת מסוגלות ותחושת עצמאות גבוהה יותר. וכשזה יקרה, הם ידעו להתמודד עם החיים בעצמם. התפקיד שלנו, הוא לא למנוע או להקל, אלא לתמוך ולעודד. הילדים שלנו צריכים ללמוד מהתסכולים ולא להיות מובסים מהם. אנחנו נהיה שם כדי לנחם רגשות מכבידים ועדיין ניתן להם להתמודד איתם, אנחנו נהיה שם כדי להיות הקרקע הקשיחה שעליה נופלים והקשה מכולם, אנחנו נהיה שם גם לשחרר ולאפשר להם לחוות בעצמם.
עדי אלוף היא אמא, מדריכת הורים, יועצת ארגונית, מגשרת
