סיימתי השבוע קניות באחד מהסופרים בפתח תקווה. ליד דוכני הירקות שמתי לב לעגבניות אדומות, בשרניות וגדולות, מהסוג שהשף אייל שני הופך לשירה. הן נפלו והתגלגלו על הרצפה, ואנשים פשוט דילגו מעליהן. הן לא עניינו אף אחד. כל כך הרבה שפע ושובע יש לנו במדינה הזו. התרגלנו.
ואז נזכרתי בסיפור של אבא שלי, על סבתא שלי, שבתקופת השואה חיפשה קליפות מלפפון באשפה, ומהקליפות האלה שהיא מצאה היא החזיקה עוד שבוע ועוד אחד. חשבתי עליה והרגשתי צורך להרים את העגבניות האלו ולהחזיר אותן למקום. הפער הרגיש לי בלתי נסבל. כמעט כמו הפעמים שאני רואה תלמידים משליכים לפח סנדוויצ'ים שלמים רק בגלל שהם נפלו רגע לרצפה.
קראו עוד:
וחשבתי על זה שאם רק היינו אומרים ל"מוזלמנים", שוכני הצריפים של הגטאות, שיום יבוא ותהיה ליהודים מדינה, ובמדינה הזאת עגבניות בשרניות גדולות ייזרקו לרצפה ולא יהיה להם דורש מרוב השפע. מה הם היו אומרים לנו? אולי שדעתנו נטרפה עלינו. ואם הם רק היו יכולים לנסוע במנהרת הזמן ולחזות במו עיניהם בפלא הזה, אולי הם היו שואבים כוח ומתאמצים להישאר בחיים.
אז בפעם הבאה שתראו עגבנייה אדומה וגדולה שנופלת לרצפה, עשו טובה ותרימו אותה. לא בשבילה, אלא בשביל מיליוני יהודים רעבים שיכלו רק לחלום עליה, או לחיות ממנה שבוע שלם. ובעצם, כל כך הרבה דברים נראים לנו מובנים מאליהם. כאלה שברור לנו שהם יהיו שם כל הזמן עד שאנחנו שוכחים להודות עליהם.
אני זוכר שפעם תלמיד שלי לשעבר סיפר שביום העצמאות הוא ומשפחתו נתקעו בפקק ענק בכביש מספר 1 בדרך לירושלים. "מה זה המדינה הזו? אוף כבר עם הפקקים האלה, אי אפשר לחיות ככה!", אבא שלו אמר. סבא-רבא שלו, ניצול שואה בן 92 שגם נסע איתם יחד במכונית, אמר: "איזה יופי! תראו כמה מכוניות יש במדינת היהודים. מי היה מאמין?". כנראה שכמו כל דבר בחיים, גם אושר ועצבות הם בעצם עניין של פרספקטיבה. איך אנחנו מסתכלים על הדברים, ואיזה הקשר אנחנו נותנים להם.
שמעתי על הורים שמקפידים ללמד את ילדיהם מגיל קטן לומר תודה. על כל דבר: אבא ואימא טורחים ומכינים לך אוכל לבית הספר, תודה רבה הורים יקרים. זה לא מובן מאליו, יש ילדים בעולם שרק חולמים על אוכל. אתה הולך עם בגדים נקיים לבית הספר. תודה רבה, זה לא מובן מאליו. אפילו זה שאבא ואימא מזיזים משימות ועיסוקים ומגיעים לשמוע איך אתה מרגיש ומה עובר עליך ביום ההורים. לא תאמינו, אך גם זה לא מובן מאליו, וצריך ללמד ולחנך את הילדים שלנו לומר על כך תודה רבה.
"יש הורים שמקפידים ללמד את ילדיהם לומר תודה: על הכריך לבית הספר, על הבגדים הנקיים, על זה שהם מגיעים לשמוע מה עובר עליהם ביום ההורים. תאמינו או לא, זה לא מובן מאליו"
ואם אתם ממש רוצים לעזור לילדים שלכם, שתפו אותם במחקר הבא, כפי שיהודית כץ כתבה בטור שלה על פסיכולוגיה חיובית ואושר: הפסיכולוגים רוברט אמונס ומייקל מקאלו שאלו אם אנשים מאושרים נוטים להכיר תודה, והראו במחקרם כיצד הכרת תודה והערכת הטוב תורמות לאושר ולאיכות החיים שלנו.
לחצי מהמשתתפים במחקר נאמר: "יש הרבה דברים בחיים, קטנים וגדולים, שאנחנו יכולים להעריך ולהכיר עליהם תודה. כתבו כל יום חמישה דברים טובים שקרו לכם היום. אלה לא חייבים להיות בהכרח דברים עמוקים במיוחד, אפשר לכתוב גם על הנאות קטנות כמו על הקפה שהיה פשוט נפלא הבוקר, ואלה יכולים גם להיות דברים גדולים - כמו תודה רבה שאני בריאה". לחצי השני של המשתתפים נאמר לכתוב מה הם עשו באותו היום. בכל מקרה, מדובר היה בסך הכול בכמה דקות ביום.
כשעקבו אחריהם לאורך זמן, החוקרים גילו תוצאות מרחיקות לכת. חברי הקבוצה שהכירה תודה לא רק למדו להעריך את מה שקורה, אלא גם היו מאושרים יותר. בנוסף, הם היו החלטיים, נמרצים ואופטימיים יותר. רגע, יש עוד: הם גם נהיו יותר נדיבים, נהנו משינה טובה יותר, עשו יותר ספורט והיו חולים הרבה פחות.
ואם לסכם את כל העניין בשורה אחת: רוצים לגדל ילדים מאושרים? עזבו אתכם מלקנות להם את הסמארטפון הכי חדש. פשוט למדו אותם להגיד תודה. סה לה וי.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים
