השבוע בבית המרקחת הייתה רוקחת חדשה יחסית, שמכירה אותי אבל טרם יצא לי לקנות אצלה תרופות עבור הבן שלי. אני תמיד אוהבת לקשקש קצת עם מי שמספק לי שירות, בעיקר בכדי להנעים על הצד השני את המשמרת ולגרום לו לחייך, וכך גם איתה. כשהגשתי לה את המרשם היא שאלה עבור מי הוא מיועד. כשעניתי שעבור הבן שלי, היא הרימה מבט תוהה ומלמלה: "באמת? אבל לא רואים עלייך".
קראו עוד:
עם חץ ישיר ללב אבל בחיוך תמידי כלפי חוץ שאלתי אותה מה לא רואים עליי, ומה אמורים לראות. לא שאלתי בשביל להתריס, באמת שלא. שאלתי כדי להבין. היא כמובן הייתה נבוכה ולא בדיוק ידעה מה לומר לי, אז רק חייכתי אליה בהבנה, לקחתי את התרופות והלכתי לדרכי. אבל המחשבה על המשפט שלה לא הרפתה ממני. בערב יצא לי לקרוא פוסט של מכרה, שגם לה יש ילד מיוחד, שבו היא כתבה שהיא שיתפה את חברותיה ללימודים על בנה ועל ההתמודדות איתו.
והתגובה של כולן הייתה - "לא רואים עלייך". וכי מה אמורים לראות על אימא מיוחדת? איך מצפים ממנה להיראות? אולי היא, כלומר אני, אמורה להיות עייפה ועצבנית, כעוסה ומותשת? או אולי אני בכלל לא אמורה לחייך ולהיות כזו נחמדה ומלאת סבלנות כלפי הסובבים אותי? אולי זה שאני במצב רוח טוב ומחייכת לרוב (גם אם חלק מהפעמים זה רק כלפי חוץ) לא מתיישב לרוב האנשים בראש עם מה שהם מצפים מאימא מיוחדת בנראות ובהתנהגות שלה?
אני מודה שהמחשבה הזו לא עזבה אותי כמה ימים. בכל פעם שחייכתי לנותן שירות, שדיברתי עם אדם שלא מכיר אותי, חשבתי לעצמי - ואם אני אגיד לו "שומע? יש לי ילד מיוחד בבית", או "זה בשביל הבן המיוחד שלי", האם הוא יהיה מופתע? האם גם הוא יסתכל עליי במבט תמוה ויאמר לי ש"לא רואים עליי"?
כמה ימים לאחר מכן חזרתי לבית המרקחת לקנות משהו, הפעם לעצמי, ועמדה שם אימא בתור. כשהגעתי, הרוקחת מיד קראה לי כדי לעזור לי, והאישה שחיכתה בתור העירה לה, ובצדק, שהיא הייתה שם לפניי. "לא היא פשוט...", הרוקחת התחילה לומר ואני השלמתי אותה: "היא תמתין בסבלנות לתורה". כי עכשיו זה שהיא יודעת שאני אימא מיוחדת, לא אומר שהיא צריכה לתת לי שירות מועדף או להתייחס אליי אחרת. לי אישית אין פטור מתור, וגם כשאני עם הבן שלי - כל עוד שהוא מסוגל לעמוד בתור - אנחנו ממעטים להשתמש בכרטיס. אבל הידיעה אצלה שינתה את כל היחס כלפיי. היא פתאום נהייתה יותר סבלנית, אפילו יותר מדי סבלנית, ובעיקר - מרחמת.
"וכי מה אמורים לראות על אימא מיוחדת? איך מצפים ממנה להיראות? אולי היא, כלומר אני, אמורה להיות עייפה ועצבנית, כעוסה ומותשת? או אולי אני בכלל לא אמורה לחייך ולהיות כזו נחמדה ומלאת סבלנות כלפי הסובבים אותי?"
ואז הבנתי. לא רק שכאימא מיוחדת מצפים ממני להיות מסכנה או לפחות להתנהג במסכנות, אלא שאם אני לא כזאת אז כנראה שאני גיבורה "לביאה" וצריך ממש להעריך אותי ולשבח אותי על כך. גם בפוסט של אותה מכרה היא שיתפה שפתאום כולן כתבו לה שהן לא ידעו, וכמה זה בטח קשה ואיזו גיבורה היא וכדומה.
תראו, להיות אימא זה לא קל בכלל. לאף אחת מאיתנו. אבל אנחנו לא מסתובבות עם פרצוף מעורר רחמים ומחכות שילטפו אותנו. להיות אימא לילד מיוחד זה קשה שבעתיים. אבל גם אז אף אחת לא רוצה רחמים או ליטוף. מה אני כן רוצה? שיתייחסו אליי כרגיל. שלא ייתנו לי עדיפות ושלא יביעו כלפיי הערכה מטורפת, ובטח ובטח שלא ירחמו עליי.
"ואז הבנתי. לא רק שכאימא מיוחדת מצפים ממני להיות מסכנה או להתנהג במסכנות, אלא שאם אני לא כזאת אז כנראה שאני גיבורה 'לביאה' וצריך ממש להעריך אותי ולשבח אותי"
כל הסאגה הזו הזכירה לי את הפוסט שרץ מדי פעם בפייסבוק, שאומר - "ילדים מיוחדים רק רוצים שיקבלו אותם". פוסט מטופש למדי שקורא להזמין ילדים מיוחדים לפעילויות ולימי הולדת. ולמה אני קוראת לו מטופש? כי לא צריך להזמין ילדים מיוחדים לפעילויות או לימי הולדת רק בגלל שהם מיוחדים. אתם לא עושים להם טובה כשאתם מרחמים עליהם או מזמינים אותם בגלל הסיבה הזו. זה שהם מיוחדים (במינם!) לא אומר שאין להם חברים ושהם לא מוזמנים למקומות.
כל מה שצריך זה להתייחס אליהם כשווים בין שווים, לתת להם את אותו היחס ואת אותן הזדמנויות, לא להחרים אותם, לא להוקיע אותם, אבל גם לא לתת להם מעבר למה שצריך. לא לרחם עליהם. וגם, כמובן, לא לרחם על האימהות שלהם.
חן קרופניק היא אימא לשניים, מקדמת שילוב, כתבת ושותפה במשרד יחסי ציבור
