הכל התחיל ביום בו המתבגר הצעיר (14) הסביר לי שהוא חייב להגיע לאיזה מפגש ספורט שהתקיים ביעד לא ברור. הוא ניסה להקליד את שם המקום בוויז אבל הוויז הראה לו שהוא בכלל בעמאן, וגם אפליקציית המפות של גוגל לא תפקדה. הוא הביט בי במבט אומלל, והסביר שהוא חייב להיות שם, מה עושים? כשראיתי את המבט שלו הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להגיד לו בקול סמכותי: "תביא עט ונייר", כמו שאבא שלי היה אומר לי כשהייתי קטנה, והייתי שואלת אותו איך אפשר להגיע לכל מיני מקומות. או אז היה טקס קבוע שבו הייתי מביאה את האביזרים הדרושים, ואבא שלי, כלאחר כבוד, היה משרטט לי מפת דרכים. חדורת מוטיבציה הבטתי בפניו של בני הצעיר, וקלטתי שלא רק שהוא לא יביא דף ונייר אלא שגם אני עצמי לא בדיוק יודעת איך להסביר לו. "אה, נראה לי שזה ליד הסופר ההוא", מלמלתי, פשוט תיסע לשם באופניים, ובדרך תשאל אנשים. המתבגר בהה בי ואז הבנתי שחינוך של 14 שנים, שבו אני חופרת לו שלא לדבר עם זרים ברחוב (וברשת), ירד לטמיון.
המפגש הזה עם זיכרונות העבר- העלה בי תחושת נוסטלגיה. התחלתי לחשוב על החיים שהיו לנו פעם, כשהיינו ילדים, לפני הוויז, הסמארטפון והבינה המלאכותית, והתמלאתי געגועים. אמרתי לעצמי שאולי זה בגלל המצב הקשה בארץ, ואולי זה סתם עניין של גיל אבל מהר מאוד מצאתי עצמי חושבת על כל מיני דברים שהיו לנו כילדים, והילדים שלנו היום לא מכירים. כל מיני התנהגויות והרגלים שפשוט פרחו להם מהעולם יחד עם הילדות שלנו. על מנת להבהיר לעצמי שלא מדובר רק בחוויה אישית שלי, העליתי את הסוגייה הזו לעמוד הפייס שלי, ושאלתי הורים למתבגרים. בתוך זמן קצר העמוד שלי התמלא בתשובות, חלקן עוררו בי נוסטלגיה, ואחרות היו ממש מצחיקות. הנה כמה מהדברים:
1. מטיילים עם מפות
פעם היינו נוסעים לטייל, בארץ ובחו"ל, כשאנחנו אוחזים במפה, ומנסים לנווט את דרכינו ליעד המבוקש. הרבה פעמים היינו מסתבכים בדרך, ואז היינו פשוט פותחים את החלון (בגלגלת שהייתה בדלת, ולא בכפתור), ושואלים את מי שנקרה בדרכנו איך מגיעים ליעד הנכסף. לא פעם נפלנו על איזה נודניק שתיאר לנו במשך שעה, ובסוף כל מה שזכרנו היה ימינה-שמאלה- ימינה אבל זה היה בכל מקרה עדיף מאשר להמשיך לבהות במפה.
2. מכינים עבודות לבית הספר במו ידינו
פעם היינו מכינים עבודות לביה"ס בכתב יד, ואם במקרה טעינו מרחנו טיפקס על הטעות. אלו מאיתנו שהיו יותר פרפקציוניסטים העתיקו הכל מההתחלה. הטעויות האלו הרגישו כמו הדבר הכי מייאש שיש אבל בדיעבד הן לימדו אותנו לדייק, להיות מרוכזים, ולהבין שלפעמים צריך להשקיע לא מעט בשביל להצליח.
3. מילון אבן שושן ואנציקלופדיה עברית
המורים היו נותנים לנו עבודה להגשה או שיעורי בית, כאלו שיש בהם מושגים שצריך לפרש או אנשים ידועי שם שצריך לכתוב עליהם, ואנחנו היינו הולכים לספרייה. שם היינו מחפשים את מילון אבן שושן או בודקים באנציקלופדיה העברית,. בין לבין היינו נאלצים לשמור על השקט לקול גערות הספרנית שמלמלה ששש אחת לדקה. כשזה לא עזר היא הייתה מגיעה לשולחן שסביבו ישבנו ואומרת לנו בקול נוקב "אם לא תירגעו אני אוציא אתכם מהספרייה", מי בכלל חשב אז על ויקיפדיה או על צ'ט GPT שיהיה מסוגל להכין עבורנו את העבודות, או לספק מידע בלחיצת כפתור?
4. תדברו מהר, שיחה מחו"ל
פעם השיחות עלו כסף, הרבה כסף. ההורים היו מבקשים מאיתנו לחסוך בשיחות או לדבר רק שיחות מקומיות, ובעיקר הם היו דורשים שנקצר בשיחה. כשמישהו אחד דיבר, הקו בבית היה תפוס. ואם ניסית להשיג מישהו היית צריך לחכות עד שהקו יתפנה. אם מישהו היה מתקשר אלינו מחו"ל, שיחה רגילה או גוביינא, אז בכלל הייתה בבית התרגשות גדולה, והיינו צריכים לדבר במהירות ובקצרנות בגלל ש"השיחה עולה הון תועפות" (עוד ביטוי שנעלם מהעולם).
5. "לא מרעישים בין 2 ל-4"
אחד המשפטים שהכי זכורים לי מהילדות הוא המשפט הזה. זה היה פשוט כלל ברזל. ידעת שבשעה הזאת אתה לא אמור להיות בגינה ציבורית כי אתה תפריע למנוחת השכנים, וגם לא להתקשר לחברים כי זה ממש לא מנומס. היום לאף אחד לא אכפת מרעש בין 2 ל-4. לא רק בגלל שקצב החיים הפך למטורף וכולו בכל מקרה עובדים או לומדים בשעות האלה אלא גם בגלל שמי שהולך לישון פשוט שם את הסמארטפון שלו על שקט וסוגר את החלון. בלי שלטים ובלי הצהרות דרמטיות.
6. תקחי אסימונים
פעם היינו מתקשרים מטלפון ציבורי וכדי שהשיחה תמשך היינו מכניסים אסימון ועוד אסימון. בכל פעם שיצאתי לטיול שנתי ההורים שלי היו שמים לי 3 אסימונים על סיכת ביטחון כאילו אני יוצאת למסע בדרום אמריקה. היה ברור שעל האסימונים האלו צריך לשמור מכל משמר, ולו רק כדי להתקשר בערב ולהודיע להם שהכל בסדר (או חלילה למקרה חירום). בהמשך הגיע השלב של הטלכרד. היום לילדים אין מושג קלוש מה זה אסימונים או טלכרד אבל הם יודעים היטב מה ההבדל בין אייפון 14 לאייפון 15.
7. נשרף לי הפילם
לפני המצאת הסמארטפונים והסלפי, היינו קונים מצלמה ויוצאים לטיול. במצלמה היה פילם, והרעיון המרכזי היה לצלם כמה שיותר ואחר כך לדאוג שהפילם לא יישרף בפיתוח. כמעט בכל פילם שנשלח לפיתוח חזרו אלינו כמה תמונות שחורות, כאלו שנשרפו, וזה היה הדבר הכי מבאס בעולם.
8. הולכים לחברים בלי תיאום מראש
היינו קובעים עם חברים בביה"ס ואחרי הצהריים מגיעים אליהם הביתה. ואם לא קבענו מראש, היה נראה לנו הגיוני ללכת לחבר, לדפוק בדלת ולקוות שהוא בבית. היום, מי שידפוק לנו בדלת בלי התראה מראש ייתפס לכל הפחות כמוזר. יש וואטסאפ.
9. ערוץ 1
הערוץ היחיד שהיה בזמנו היה ערוץ 1, עם סרט ערבי בכל יום שישי ומיד אחר כך איזו תוכנית בידור. אם פספסתם את התוכנית הזאת הרגשתם אחר כך שאתם לא בעניינים, כי במשך כל אותו שבוע כולם דיברו על המנחה, על האורחים, ועל קטעים מתוכה. היום לא רק שיש מיליון ערוצים, יש אפשרות לצפות בכל תוכן שהוא מתי שרק מתחשק לנו. לחכות לשידור חוזר? הצחקתם אותנו.
10. "שירים ושערים" והתוכנית של הגששים
לפני הפודקאסטים והרדיו האינטרנטי היה פשוט רדיו, עם תוכניות שממש חיכינו להם. נהגנו לקנות במכולת או בסופר עיתון, ובודקים באיזה שעה תשודר התוכנית האהובה עלינו. בכל שבת, כל המדינה חיכתה לתוכנית "שירים ושערים" ברשת ב', וכל המדינה צחקה ביחד מהבדיחות של "הגשש החיוור". אצלי בבית היינו מחכים לתוכניות שבהן ישמעו את הגששים. מאוחר יותר הגיעו קלטות, כאלו שיכולנו לשמוע אותן או להקליט עליהן, ולא היו מאושרים מאיתנו. הרגשנו שאנחנו חיים את שיא הקידמה כי עכשיו יכולנו לשמוע את הגשש החיוור לא רק בשבת אלא מתי שבא לנו.
11. הולכים לאיבוד
לפני המצאת הסמארטפונים בכלל, ואפליקציות המעקב בפרט, היינו מסתובבים ברחוב, ואף אחד לא ידע איפה אנחנו. כשהלכנו עם משפחה או חברים לאיזה פארק, קבענו מראש מקום מפגש למקרה שנלך לאיבוד. היה ברור לכולם שברגע ש"מתפזרים" הדרך היחידה למצוא שוב זה את זה הוא להיפגש במקום שבו קבענו או פשוט לא להרשות לאף אחד לזוז מטווח הראייה שלנו.
12. גלגלת במקום כפתור
ישנם לא מעט סרטוני יוטיוב משעשעים שבהם נותנים לילדים טלפון נייח עם חוגה, והם לא מבינים איך לעזאזל הדבר הזה עובד. אנחנו יודעים היטב איך זה עובד כי זה הטלפון היחידי שהיה בזמנו. טלפון שמחובר למקום שבו הוא נמצא בחוט, ואפשר לדבר רק שם, כשכל מי שנמצא בסביבה מאזין. פעם היו לנו גם תריסים שנפתחים רק בגלגלת, ולא בלחיצת כפתור, וגם במכונית סובבנו את הידית כדי לפתוח את החלון. האמת היא שכשחושבים על זה מבינים שדי התאמצנו בשביל כל דבר, ואפילו לא ידענו את זה.
13. תולים פוסטרים מעיתון
פעם היינו תולים בחדר פוסטרים שהיינו תולשים מהעיתון, של כל מיני כוכבים שאהבנו ומקבלים עצות מעיתוני נוער כמו "מעריב לנוער" או "ראש אחד", בעיקר בנושאי מערכות יחסים ומיניות, ולא מגוגל.
14. כותבים מכתבים
הדרך שלנו לשמור על קשר עם משפחה וחברים מחו"ל הייתה באמצעות כתיבת מכתבים או שליחת גלויות. אני זוכרת שכשהייתי בחטיבת הביניים החליטו באותן שנים להגדיל לעשות, ויצרו קשר בינינו ובין תלמידים מהעולם. חלק מהרעיון היה תכתובת בינינו באנגלית (שהייתה די תמוהה כי אף אחד מהצדדים לא ממש ידע אנגלית אבל כולנו היינו חדורי רצון טוב, ואיכשהו זה עבד).
15. זוכרים מספרי טלפון בעל פה
פעם היינו זוכרים בעל פה מספרי טלפון של משפחה וחברים. היום אנחנו זוכרים בקושי את המספר של עצמנו ואולי גם של הילדים שלנו. כשיש לך מאות אנשי קשר בנייד שאפשר להגיע אליהם במגע זעיר של האצבע, למה להתאמץ?
