שבוע לפני הטיול השנתי הוא ניגש אליי ואמר לי עם דמעות בעיניים: "החלטתי לא לצאת לטיול". ניסיתי להבין אם מישהו פגע בו. אם קרה משהו. אולי פספסתי בענק. אבל הוא רק השפיל מבט ואמר לי: "אף אחד לא הזמין אותי להיות איתו בחדר".
איך שאמר לי את זה ידעתי שפישלתי כמחנך. לא צפיתי את הנולד. לא הייתי על זה. חשבתי שאם אתן לנערים בכיתה ז' להתארגן לבד על הטיול השנתי, אז הם כבר יסתדרו. ובכן. הם לא. והנה התוצאות של הניסוי ההזוי שלי.
"רגע!" אמרתי לו בפליאה, מרגיש איך שהכעס האכזבה והתסכול גואים בתוכי: "ביקשת מחברים להיות איתך ואף אחד לא הסכים?"
"לא בדיוק...", אמר בשקט. "ביקשתי פעם אחת מתלמיד שחשבתי שהוא חבר שלי. אמרתי לו 'בוא נהיה ביחד' ומשום מה זה התמסמס ומאז כבר ויתרתי". הוא הרים את הראש שלו, הביט בי בעיניים ואמר לי: "תבין, יש לי כבוד עצמי. אני לא הולך לרדוף אחרי אף אחד. חיכיתי אבל אף אחד לא ניגש אליי אז ויתרתי. אם אני לא חשוב להם ואם זה לא מעניין אף אחד אם יש לי חדר או אין לי חדר, אני מוותר".
והוא ויתר. כל ניסיון שלי לגרום לו בכל זאת לשקול את המהלך שלו נכשל. יצא לו החשק לצאת לטיול.
*
באמצע מסיבת פורים, פתאום נכנס לרחבה מישהו שהתחפש לפיל. אבל פיל ענק, מעין תחפושת שמתלבשת על כל הגוף, מין גוש פרווה גדול וצמרירי במיוחד. צפיתי מהצד בכל התלמידים של בית הספר שהסתערו עליו. כולם רצו לגעת בו. להחליף איתו דאחקות. לעשות סלפי. כולם רצו להיות חלק מהתחפושת המשוגעת הזו. אחרי חצי שעה כזו תהיתי ביני לבין עצמי אם לא חם לו מאוד שם בפנים. הוא הרי בטח מזיע בכל גופו. ניגשתי אליו ורמזתי לו שאולי כדאי שהוא ילך לשתות משהו, אבל הפיל המשיך לרקוד ולהחליף כאפות עם כולם. הוא לא הסכים לרדת מהבמה. הוא פשוט חרך אותה ונראה שהוא נמצא בעולם אחר. אחרי שעתיים כבר ממש דאגתי לו. הוא הסכים לעצור וזז הצידה, סמוך לכניסה לחדר מורים. חיכיתי לראות כבר מי זה הדמות הזו, התלמיד במסכה. ואז הוא הסיר את התחפושת של הפיל וראיתי אותו. זה היה התלמיד שלי. הדחוי. זה שאין לו חברים וכמעט אף אחד בכיתה לא אומר לו שלום. הוא הסתכל עליי, נוטף כולו מזיעה ואמר לי: "ראית המורה, איך שהם אוהבים אותי? ראית שעם מסכה כולם רצו להיות לידי?"
*
את הסיפור העצוב הזה אני לוקח איתי מחדש בכל חודש אדר. סיפור שגורם לי לתהות עד כמה התלמידים שלי, הילדים שלנו, באמת מרוצים מהדימוי העצמי שלהם. מהאישיות שלהם. ממי שהם באמת ועד כמה הם מרגישים צורך לעטות על עצמם מסכה בשביל לרצות את הסביבה ולקבל אהבה.
עד כמה הם צריכים לעטות מסכה בשביל להרגיש שהם שמחים. שמישהו מסתכל עליהם. מרגיש אותם. רואה אותם. עד כמה הם ילכו רחוק עם המסכה הזו שתסתיר את הגוף שלהם ותהפוך אותם למשהו אחר.
נראה שזה הזמן לבדוק עד כמה הם מרוצים מהמסכה הטבעית שלהם. עד כמה הדימוי העצמי שלהם, השביעות רצון מהגוף שלהם, ההשלמה עם האישיות שלהם אמיתית ולא מזויפת.
יש ילדים שאף אחד מעולם לא השכיל לשאול אותם: "תגידו, טוב לכם עם עצמכם? אתם אוהבים את התחפושת שלכם או שאתם רק עסוקים כל ביום בלבחור לכם תחפושות אחרות שיסתירו את מי שאתם?".
אל תחכו למחר. דברו איתם היום. אתם לא צריכים לחכות שהילדה שלכם תפתח הפרעות אכילה בשביל שתתעוררו ותבינו שהיא מתעבת את מה שהיא מייצגת. את הגוף. הפנים. האישיות. את מי שהיא. תקבעו איתם פגישה בכל מקום שנעים לכם. רק אתם והם. ותתחילו לחפור.
אמנם לא כל יום פורים, אבל יש ילדים שכל יום סובלים. תנו להם להבין שאם הם רוצים לראות את התחפושת היפהפייה ביותר שהם יכולים להשיג, הם רק צריכים להביט במראה.
