מה היה קורה אם הייתם מציעים לילדים שלכם להיות שבוע שלם בלי הסמארטפון שלהם? הם היו מסכימים? מחקר חדש, שהוביל לספר, מתאר את חייהם של כ-100 בני נוער שהתנתקו מהטלפונים למשך שבעה ימים. הם תיעדו את החוויות שעברו ביומנים אישיים, ושיתפו בהשפעות הפיזיות והפסיכולוגיות של הניתוק. המסקנות חיוביות, ויש גם מפתיעות - בכלל לא מצד המתבגרים.
קראו עוד:
"הרעיון לספר, ולמחקר בפרט, החל מאתגר שמעסיק את שנינו כבר הרבה שנים", מספר ד"ר חננאל רוזנברג, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, ובמכללת הרצוג, וכותב הספר "מנותקים - מה קורה כשמאה בני נוער מתעוררים בבוקר ללא הסמארטפון שלהם?" לצד פרופ' מנחם בלונדהיים, מרצה במחלקה לתקשורת ובחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית (הוצאת מאגנס).
"אם ניקח את המאפיין הבולט של הסמארטפון, הרי שאנחנו מדברים על ה'שקיפות' שלו. המכשיר הקטן והעוצמתי הזה מלווה אותנו בכל רגע בחיים שלנו, פולש לכל מרחב, נמצא איתנו במקביל לכל פעילות. העובדה הזאת מקשה מאוד על ההבנה כיצד ועד כמה הוא משפיע על התפקוד שלנו. כחוקרים שמתעניינים בהשפעות של הסמארטפון כמדיום תקשורתי, חיפשנו דרך לשקף את כל ההיבטים שבהם המדיום הזה מעצב את החיים שלנו ומעורב בחוויות הפיזיות, הפסיכולוגיות והחברתיות שלנו המשתמשים".
פרופ' בלונדהיים מציין גם כן את אתגר בידול משמעות הטלפון הנייד. "החלטנו 'לשאול' שיטת מחקר מתחום מחקרי התמכרות והביולוגיה, המוכרת כ'מחקר חסך'. הרעיון הוא שלעיתים אפשר לקבל תמונה מקיפה על ההשלכות של צריכת חומר, או שימוש באובייקט מסוים, דווקא כשמביטים על התפקוד של האדם שאותו חומר או אובייקט נמנעים ממנו", הוא מסביר.
פרופ' מנחם בלונדהייםיח"צ"בדיעבד גילינו שלא היינו הראשונים לאמץ את הרעיון הזה בתחום התקשורת. לפני כ-70 שנה אחד מראשוני חוקרי התקשורת, ברנרד ברלסון, ניצל שביתה של מפיצי העיתונים בניו יורק כדי להבין איך בדיוק משמש העיתון את קוראיו. מתוך ראיונות עם הקוראים המתוסכלים, הוא מצא שיש היבטים פסיכולוגיים חשובים בצריכת תקשורת - שאפשר להבין רק מתוך חוויית החסך. אבל רק מחקרים ספורים המשיכו את גישתו של ברלסון. אחד מהם ניצל שריפה במרכזיית טלפונים גדולה בארצות הברית כדי לבדוק את משמעות ההיעדר של הטלפון הקווי, וחוקר נוסף ניצל שביתות טלוויזיה להבנת הקשר הפסיכולוגי של הצופים עם הדמויות האהובות עליהם".
"מצד אחד רצינו לערוך ניסוי יזום, ומצד שני כזה שמשקף סביבה טבעית ככל האפשר", אומר ד"ר רוזנברג. "חיפשנו את ההשפעה על החיים הרגילים של הצעירים, ולכן המחקר נערך בכמה 'גלים' ובתקופות שונות - מבחנים, חופש גדול ועוד. אספנו כ-100 בנות ובנים, חילוניים ודתיים, עירוניים ומושבניקים. רצינו שהנערות והנערים שיסכימו להשתתף בניסוי יהיו לא רק כאלה שאין להם בעיה לשחרר את הסמארטפון לשבוע - אלא גם 'משתמשים כבדים'. השגנו כמה מענקי מחקר והצענו תשלום גבוה לכל מי שישתתף. ובאמת, ההיענות הגבוהה לפניות שלנו הייתה מפתיעה לגמרי. אגב, בתחילת הניסוי, רוב המשתתפים העידו שהם לא יצליחו לסיים אותו ובאמת להחזיק מעמד שבוע שלם בלי הטלפון הנייד. הופתענו מאוד גם מכמות המסיימים".
כיצד וידאתם שבני הנוער באמת מתנתקים מהמסכים?
"על מנת לוודא שבני הנוער מתנתקים מהסמארטפון לגמרי, עירבנו את ההורים שחתמו על מסמך הסמכה, וגם על הצהרה שהם לוקחים את המכשירים לרשותם ולא משחררים אותם כל השבוע, אפילו לא לרגע", מספר פרופ' בלונדהיים, "אגב, לפי התכנון המקורי, רצינו לבסס את הממצאים על השיטות המקובלות במדעי החברה - שאלונים, ראיונות וקבוצות מיקוד. למזלנו, במחשבה כמעט אגבית, ביקשנו מהמשתתפים גם למלא יומן במהלך הניסוי ולתאר בו את חוויותיהם באופן חופשי. המחברות שבהן כתבו המשתתפים את חוויותיהם התגלו כאוצר האמיתי".
צלילי פנטום וחלומות מוזרים: כך זה הרגיש
כשהשניים נשאלים על תחושות המתבגרים נטולי הניידים בימי הניסוי, ד"ר רוזנברג מציין כי המוטיב החוזר ביומנים הוא החוויה המפוצלת. "בני הנוער ביטאו תחושה כפולה ותנועת מטוטלת, הם נעו בין קושי לבין הקלה - לחץ ושחרור, געגוע וחופש, בדידות והארה, ניתוק וחיבור. אפשר היה לראות שבני הנוער מתארים תחושות שליליות כמו אי-נוחות פיזית, אי-שקט, געגוע למכשיר וניתוק חברתי. 'יום סיוט על גבול העינוי בלי הטלפון', כמו שתיארה אחת המשתתפות. זה נשמע כמו כמה סימפטומים שמאפיינים התנהגות התמכרותית.
ד"ר חננאל רוזנברג"אבל במקביל, אצל אותן נערות גם מתוארות חוויות חיוביות של נינוחות, חופש, שחרור וסיפוק", הוא ממשיך, "אי-השקט הפך לעיתים לרוגע. לתיאורים האלה קראנו 'חוויות פיצוי', שמאזנות את התחושות השליליות, מה שלא קיים בכלל בתקופות גמילה קלאסיות. ובכלל, העבודה על הספר הביאה אותנו לחשוב שאומנם בני הנוער, ובטח המבוגרים, אוהבים להשתמש במונח 'התמכרות' כדי לתאר את הקשר החזק שלהם עם הסמארטפון, אבל בפועל המונח הזה הוא לא רק מוטעה לחלוטין מבחינה קלינית - אלא הוא גם מרדד את המורכבות ואת הניואנסים שקיימים בקשר הזה.
"לצד רטטי פנטום וצלילי פנטום שהם תיארו ששמעו, וגם חלומות הזויים שהם חלמו, אותי תפסה במיוחד חווית בית הספר. היה לי ברור שהרבה מהמשתתפים יודו שללא המכשיר על השולחן, בכיס או בתיק, הם הצליחו להתרכז טוב יותר בשיעורים. וכך באמת היה. אבל מתברר שבו בזמן היו כאלה שטענו בתוקף שהלימודים שלהם נפגעו. הסמארטפון שימש עבורם להפוגה קצרה בשיעורים ארוכים, ואפשר להם לברוח בזמנים מיותרים בשיעור, למשל כשהמורה חוזרת ומסבירה שוב ושוב. בלי המכשיר, היו כאלה שבחרו להבריז ולדלג על שיעורים 'משעממים'. אחרים תיארו כל מיני עיסוקים והרפיות כמו גזירת דפים וקשקושים אינסופיים במחברת".
נחשפתם לחוויות שנגעו בכם?
"בהחלט. הלב של הספר הוא קטעים מתוך היומנים שבני הנוער מילאו במהלך שבוע הניתוק. רבים מהניסוחים ממש יפים וחכמים, אבל דווקא הערת אגב של אחת הבנות, בקטע די משני, תפסה אותי", משתף פרופ' בלונדהיים, "הכותבת התפעלה מלבלוב העצים בדרך שבה היא הולכת מדי יום, וציינה שהיא מעולם לא שמה לב לעצים האלה קודם לכן. זה אולי רומנטי או נוסטלגי, אבל מבחינתי ההתוודעות לתרומה של הסלולרי להתרחקות ולניכור שלנו מחוויות יסוד אנושיות פשוטות, שעשויות למלא אותנו, היא קצת כואבת וגם מעלה געגוע. היא רומזת למחירים הלא פשוטים שאנחנו משלמים על הקדמה הטכנולוגית".
מי שולט במי
לצד העבודה המעמיקה בנושא, השניים מדגישים כי הם נזהרים מלזהות ולאפיין השפעות ישירות שיש לסמארטפון על עולמנו הרגשי. "יש טרנד בעיתונות ובספרות הפופולרית - להאשים את המרחב הדיגיטלי החדש בכל תחלואי הדור הצעיר, בהפרעות קשב, דיכאון, בדידות ורדידות. יש היקף עצום של מחקרים וגם ממצאים מגוונים בנושאים הללו, וכאשר מסתכלים עליהם כמכלול רואים שהדברים הרבה יותר מורכבים, וגם רחוקים מאוד מנבואות הזעם השטחיות שנשמעות בשיח הציבורי. בספר אנחנו מניחים בצד את השאלה הישירה הזאת, ומנסים להציג תמונה מעמיקה וכוללת של הדור הצעיר שנולד עם הסמארטפון ביד. לכן גם הוספנו בו נספח שמוקדש להגדרת דור ה-Z ולחשיבה על ההגדרה של דורות דיגיטליים בכלל".
פרופ' בלונדהיים מוסיף: "הניסוי הצביע בבירור על ממדי חיים שהסמארטפון מחזק ומעצים, אבל גם על שטחים שהוא מנוון ומותיר בצל. בסוף תקופת הניסוי, כשהמשתתפים קיבלו את הטלפון שלהם בחזרה, הרוב הגדול לא הדליק אותו מיד. הם רצו לחשב מסלול מחדש ביחס לשימוש בו, מסלול שייקח בחשבון הן את התועלות איתו - והן את התועלות בלעדיו. נדמה לי שזו גישה מומלצת לכל אחד מאיתנו. להיות מודעים למקום שהסמארטפון תופס בחיינו, ולבחון את המקום הזה מפעם לפעם. בדומה לקלישאה השחוקה אך החשובה - לוודא שאנחנו שולטים במכשיר ולא המכשיר שולט בנו".
מה אנחנו ההורים יכולים לקחת איתנו הלאה?
"מסר אחד להורים הוא חיובי - הרבה מהצעירים כתבו שהם נהנו מאוד 'לגלות' את ההורים, האחים והאחיות שלהם כשנאלצו להתנתק מהחיים בעולמו של הסמארטפון. המסר להרבה משפחות הוא שכנראה שאתם והמשפחה שבניתם בסך הכול די מוצלחים. אבל, המסר השני עשוי להטריד. חלק מהמתבגרים מעידים כי הם גילו עד כמה ההורים שלהם שקועים בסמארטפונים שלהם, וכמה קשה לקבל את מלוא תשומת ליבם ולשוחח איתם ברציפות. לא מעט משתתפים הצביעו על האירוניה שלפיה ההורים, שנוזפים בהם השכם והערב על ההתמכרות שלהם, בעצמם לא עוזבים את המסך ליותר מכמה דקות", אומר פרופ' בלונדהיים.
"זו נקודה קריטית בעיני", מוסיף ד"ר רוזנברג, "לרוב מדברים על הצורך בשליטה, בהעצמה, בחינוך לבחירה חופשית וכן הלאה. אבל הקשר עם המכשיר הוא כל כך עוצמתי ומכיל אינספור רבדים, חוויות ופרקטיקות, כך שלדעתי השיח צריך להיות על הקניית הרגלים, או יותר נכון - על עיצוב סביבה דיגיטלית אישית ומשפחתית. זו אולי אמירה בנאלית, אבל אין דרך אחרת - אימוץ הרגלים אישיים ומשפחתיים של מרחבים וזמנים נטולי סלולר, לצד ניצול מקסימלי של טכנולוגיות שמאפשרות צמצום של הסחות דעת. לא פחות חשוב - לחשוב איך מעצימים את כל הטוב שהמכשיר הזה מביא לחיים שלנו. כל זה עולה בצורה בהירה מאוד מהקולות הצלולים של בני הנוער, שמכירים את המכשיר הזה טוב מאיתנו.
"בשורה התחתונה, חווית ההיעדר היא התנסות מטלטלת שמומלצת לכולם", הוא מסכם, "לא כדי להפחית שימוש או לשבור את ההתמכרות, כמו שנוהגים לחשוב, אלא כשיקוף נוקב ומפתיע לאופן שבו טכנולוגיה קטנה ועוצמתית מעצבת את יומו האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, לטובה ולרעה".
פורסם לראשונה: 11:16, 30.12.21
