זהו, הגענו לישורת האחרונה, לזמן שבו רוב התלמידים כבר מביטים אל החופש הגדול. כל המבחנים הסתיימו, כל קטעי הלימוד בספרים נגמרו, התעודות כבר נכתבו, וכל אלה גם מציפים את השאלה: מדוע אנחנו ממשיכים להגיע לבית הספר ומי צריך את זה?
תלמידי כיתות ו' עסוקים עד מעל הראש במסיבות סוף שנה. כנ"ל השמיניסטים. וכל השאר פשוט מנסים להעביר את הזמן עד לצלצול הגואל. אז, ברוכים הבאים לזמן החשוב ביותר של השנה: בית הספר של החיים.
קראו עוד:
זה הזמן שבו המתמטיקה מפנה את מקומה למתמטיקה של החיים. שינון אינפורמציה של חומר ותכתיבי לימוד לבגרות זזים הצידה לכבוד סיפורים ועובדות שקרו בחיים, ומחנכי הכיתות כמו גם המורים המקצועיים, חפצים לשתף בהם את התלמידים כתובנות לדרך.
עד היום אני זוכר איך המחנך שלנו נכנס לכיתה עם הקפה השחור שלו, ואומר לנו, כשכל הספרים שלנו כבר סגורים: "תעשו לי טובה. בשיחה הבאה אני הולך לשים את הלב שלי על השולחן. מי שלא רוצה להיות כאן, או מי שרוצה להיות בחוץ, יותר ממוזמן לצאת החוצה. שאף אחד לא יעשה לי טובה. זה ה'אני מאמין שלי בחיים'".
כמובן שאחרי ההקדמה הזו כולנו נשארנו במקום והקשבנו לו. ואז, הוא סיפר לנו שהוא התחתן בגיל מאוחר יחסית, ואמר שהוא רוצה לשתף אותנו בקשיים שהיו לו לפני שנישא. הוא סיפר שהוא חווה המון בדידות, והרגיש לבד, כי היו לו רגעים שבהם הוא חשב שבחיים, אבל בחיים, הוא כבר לא ימצא אף אחת. הוא סיפר לנו איך הוא הרגיש כשראה עוד חבר מתחתן ועוד אחד. הוא אמר, ואני לעולם לא אשכח את זה, שלא עניין אותו מה יקרה עוד חצי שנה, או יותר מזה, כי הוא רק מנסה לסיים את היום ולחיות את המחר. הוא סיפר איך התאמץ להחזיק עוד טיפה, לסחוב עוד קצת.
הוא סיפר לנו על בחורה שהוא חשב שיתחתן איתה, אחרי שהם יצאו יחד ארבעה חודשים, ועל האכזבה שהכתה בו כשזה זה לא קרה. הוא סיפר שאמר לעצמו שאם הוא בוחר בחיים, אפילו שזה מרגיש כאילו שהאישיות מתנפצת למיליון רסיסים, אז אין ברירה. הוא צריך להתחיל לאסוף את עצמו.
וואו. כל הכיתה הקשיבה לו, עקבנו בדריכות אחרי כל תנועה שלו. אף אחד מאיתנו לא צייץ, ובטח שאף אחד לא חשב לצאת החוצה. למחרת הוא סיפר לנו עוד סיפור אחר מהחיים שלו. וביום השלישי סיפור נוסף. וכולנו הרגשנו שהזמן הזה שבו המחנך שלנו שם את הלב שלו מחדש לפני כל הכיתה בכל סיפור וסיפור, הוא הזדמנות גם לתפוס קצת מתפיסת העולם שלו. להסתכל על היקום דרך המשקפיים שהוא רכש לעצמו בעמל של שנים. וזה היה נהדר ומסעיר ומכונן.
מחנכים, רציתי לומר לכם: ספרי הלימוד נסגרו. הלוח הושתק וניצב לו נקי. זה הזמן להתחיל ולשתף את התלמידים שלנו בכלים מהעולם שלכם, רגע לפני שהם יוצאים לחופש. במקום סינוס וקוסינוס, דברו איתם על האכזבות מהקשר שלא הסתיים בחתונה. במקום עוד נוסחאות, חלקו איתם את רגעי השפל והתקומה. בואו נפתח להם את בית הספר של החיים.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים
