להיכנס להיריון, להחזיק 40 שבועות, להיות הורה - לפעמים כל אלה לא מובנים מאליהם. לרגל חודש המודעות ללידה שקטה ולאובדן תינוקות רכים, נשים משתפות: ההיריון הראשון, הילד שאיבדו, וההריונות הבאים שצלחו. ויש להן מסר חשוב - ילד לא תופס מקום של ילד אחר שאיבדת, אבל החיים, כמו החיים, הם ממשיכים.
"ההיריון היה קל ומושלם, בלי שום דבר חריג", משתפת אסתי פנחסוב מאורנית, אימא לשני ילדים (בני שלוש וחצי ושש וחצי), שחוותה לידה שקטה לפני כשבע שנים וחצי - ואיבדה את בתה הבכורה בשבוע 41. "החל משבוע 40 הייתי במעקב בכל כמה ימים כדי לראות שהכול בסדר. כמו שעוברת כל יולדת. היו לי צירונים לא סדירים, והרופא אמר לי לחזור הביתה ושאם המצב לא יתפתח - להגיע שוב לבית החולים ושם ישקלו זירוז. בבית, אכלתי ארוחה גדולה, הלכתי לישון, והרגשתי אותה בועטת. למחרת בבוקר שוב הרגשתי צירונים, והזעקתי את בעלי שיבוא. היה נראה שהכול עובד 'לפי הספר'".
קראו עוד:
כמה שעות חלפו, ואסתי שמה לב שהיא לא מרגישה את העוברית. "התייעצתי עם דולה, שאמרה לי לאכול שוקולד ולשכב על צד שמאל. נשכבתי גם על צד ימין, נגעתי בבטן וניסיתי להעיר אותה. תוך כדי הבנתי שאנחנו חייבים לנסוע לבית החולים, אבל לא עלה בדעתי שמשהו קרה. נכנסתי למיון ואמרתי שאני לא מרגישה את התינוקת. קידמו אותי בתור למוניטור, ועדיין לא חשבתי על דברים רעים. היא העבירה על הבטן את המתמר של האולטרסאונד, ולא עברו חמש שניות עד שצרחתי ובכיתי שאני לא שומעת דופק. היה לי ברור מה קרה. הגיעו רופאים, חשבו שאולי יש תקלה במכשיר, ואני שמעתי את עצמי צועקת 'איך זה קרה'? תחושה ראשונית של רגשות אשם. אתמול באולטרסאונד הכול היה תקין - מה עשיתי לא בסדר?"
מה את זוכרת מהלידה?
"זו הייתה לידה מורכבת, נפשית ופיזית. היו רגעים שהרגשתי שאני בצד, שזה לא חלק ממני, ועדיין הכול היה בשליטה מלאה. אני זוכרת ששמעתי מוניטורים של עוברים מחדרים סמוכים. הסתכלתי על המוניטור שלי וחשבתי שאולי זאת טעות, שזה לא באמת קורה. את שומעת בכי של תינוקות שנולדים ואת יודעת שתיכף תלדי תינוקת מתה. היא נולדה 3.200 ק"ג של מושלמות.
"כשהיא נולדה, החזקנו אותה יחד. נפרדנו", ממשיכה פנחסוב, "אם כמה ימים לפני הייתי צריכה להחליט אם או איך להניק, עכשיו הייתי צריכה להחליט החלטות הרות גורל על קבורה וניתוח".
על ההתמודדות של לידה שקטה, בילד ראשון, היא משתפת: "אובדן של ילד ראשון גורם לך להרגיש פגומה. רחם אמור להיות מקום בטוח עבור התינוקת שלי. 41 שבועות היא הייתה חלק ממני, ומשהו קרה. לא הצלחתי להגן עליה. לצד זה, עלו גם חששות שאולי לא יהיו לי עוד ילדים, ואם אני אצליח בכלל להתרומם מהכאב".
איך קמים בבוקר שאחרי?
"קשה. בכיתי עוד לפני שהתעוררתי, בכי בלתי נשלט של רגשות אשם, גם כשהרופאים אמרו שזה לא שלי ולא באשמתי. את לא אוכלת ולא שותה. לאט לאט התחלתי לקבל עזרה, טיפול רגשי, ואחריו קבוצת תמיכה. הכרתי נשים שחוו לידה שקטה וזה סייע. כל אישה צריכה לקבל ליווי לתת מקום לכאב, לכל התהליך, לתת זמן לעבד ולהציף - לא לברוח או להדחיק. זה לוקח זמן, אבל יש חיים אחרי מוות של תינוק. עם המון עזרה, בצעדים קטנים, צריך להמשיך".
"ילד חדש לא תופס מקום של ילד אחד שאיבדת"
שנה בדיוק אחרי שילדה את בתה הבכורה בלידה שקטה, ילדה פנסחוב את בנה הגדול. "לאורך כל ההיריון לא הסכמתי לדבר על זה. חששתי להיקשר, כאקט הגנתי, והכנתי את עצמי שאולי אאבד אותו. כשהוא נולד, היש שלו עורר את האין שלה. הייתה צריכה להיות לי עכשיו עוד תינוקת, וזה הפך את זה למוחשי יותר".
מה היית צריכה בתקופה הזאת מהסביבה?
"הכי חשוב לתת מקום והכרה לכאב, לפעמים פשוט רק להקשיב. יש לאחרים נטייה להגיד משפטים כמו 'איבדת תינוק ותיכף יגיע חדש' אבל ילד לא תופס מקום של ילד אחר שאיבדת. אלו שתי ישויות שונות. לכן אני תמיד מתעקשת שיקראו לו 'הילד הגדול' ולא 'הילד הבכור', כי היא הבכורה. אני לא מוחקת אותה".
נטלי בן-צבי מכפר חרוב חוותה לידה שקטה לפני כשבע שנים. היום היא אם לשלוש בנות - בנות ארבע, שש וחצי שנה. על הלידה הראשונה היא מספרת: "ניסיתי להיכנס להיריון, והוא נראה כמו נצח. הייתי בהיריון עם תאומות זהות, ובהתחלה בכלל לא ידענו. חשבו שיש רק שק אחד. בשבוע השביעי היינו בבדיקה, והכול היה תקין. בשבוע לאחר מכן, הייתה לי הרגשה לא טובה. הרופאה הרגיעה ואמרה שאין לי מה לדאוג.
"אני זוכרת שהגענו לשקיפות עורפית, ואז הרופא אמר שיש תאומות. זה היה בשבוע 12 - השקיפות תקינה, הסקירה הראשונה תקינה. בשבוע 21 חוויתי התקף חרדה, הרגשה שמשהו קורה. הרופאה שקיבלה אותי במיון הייתה בעצמה בהיריון עם תאומות. היא בדקה אותי ואמרה שהכול תקין. הרגיע אותי שמישהי כמוה, במצבי, מטפלת בי".
מה הייתה נקודת המפנה בהיריון?
"בשבוע 24+1 הרגשתי טפטופים, כמו ירידת מים. הערתי את בעלי וטסנו לבית החולים. קיבלה אותנו אחות, טענו שם שיש לי צירים, וקיבלתי תרופות לעצור את ההליך, כדי להבשיל את הריאות. בשעה 04:00 לפנות בוקר הייתה ירידת מים. אני זוכרת את הרופא עומד שם, מלטף לי את הראש, והייתה מין אווירה כזאת של סוף. הסבירו לי שתסמונת בשם TTTS גרמה לכך. כל החלטה הייתה יכולה לפגוע ברחם או בתאומות, והיינו צריכים להחליט מה עושים ואיך ממשיכים. בחרנו לעבור בית חולים ולהפסיק את ההיריון. התהליך נוראי - טשטוש, צירים, אפיסת כוחות. זה היה בנובמבר 2014, שבוע 24+6".
אור נולדה בתאריך העברי של הלידה השקטה
"חזרנו הביתה אחרי האשפוז, ואני לא זזתי ממיטה", היא משתפת. "היה לי בן זוג מדהים שלא עזב אותי לרגע, עיכלנו הכול יחד. גם כלפי הסביבה, נקטתי בגישה שלפיה מספרים למי שיכולים, רציתי לשלוט במצב ככל האפשר. כעבור חודשיים וחצי נכנסתי שוב להיריון. אור, ילדת הקשת, נולדה בדיוק בתאריך העברי שבו עברתי את הלידה השקטה".
איך עבר ההיריון?
"זה היה היריון חרדתי, מלווה חששות. הייתי שמירה מחודש שביעי, ונראה שהגוף זוכר את התחושה. הלידה הייתה ארוכה, וכשהיא יצאה - לקח לי נצח להסתכל עליה, להאמין שהיא פה. במשך שלושה חודשים התעוררתי כל הזמן, רק כדי לראות שהיא נושמת. אחר כך למדתי לשחרר, לא להשליך עליה את מה שעברתי. זה תהליך".
מה למדת על עצמך?
"את לומדת שהחיים ממשיכים. כל החוויה חיברה אותי לבן הזוג בצורה בלתי רגילה. בכל יום זיכרון אני מדליקה נר נשמה, שכולם יזכרו אותן. כשהשלישית נולדה קראנו לה אלה, כמו השם שרצינו לקרוא לאחת התאומות, אבל הוספנו את השם חיה. היא קרויה אלה-חיה".
"רגע כזה, שבו את מבינה שאין מה להציל"
הילה כהן-אייס מירושלים, עברה לידה שקטה בשבוע 38. גם במקרה שלה, היה זה היריון ראשון. מאז היא ילדה תאומים, כיום בני שמונה, ילדה בת שש ותאומים בני שלוש.
"זה היה היריון רגיל, מלווה בהרבה ציפייה ותקווה", היא מספרת, "הגעתי לבדיקת הערכת משקל, היה דופק והכול היה תקין. רק התנועות היו מועטות. חשבתי שהוא קצת ישנוני, שנאכל שוקולד ונשתחרר הביתה. כמה דקות אחר כך, בבדיקת אולטרסאונד, טכנאית אמרה שהיא לא מוצאת דופק. זה קרה במרכז לבריאות האישה, אז משם לקחו אותי באמבולנס לבית החולים. זה רגע כזה שבו את מבינה שאין מה להציל, ובכלל, נסיעה באמבולנס ועומס. זה מתעתע מאוד. אם אין מה להציל, למה נוסעים כל כך מהר? אני זוכרת ששאלו אותי אם אני רוצה ללכת הביתה ולארגן דברים. אבל איך אני יכולה לקחת את הזמן עם תינוק מת בבטן? אני רק רוצה להיות אחרי".
איך סיפרת לבעלך?
"בעלי עבד בתל אביב, ידעתי שהוא צריך לבוא וחששתי לספר לו בטלפון. הסברתי לחבר, התקשרתי למנהלת שלו. הוא הבין שמשהו אצלי לא בסדר, אבל לא חשב בכלל שקרה משהו לעובר. כשהוא הגיע, שיתפתי שאין דופק ושאין מה לעשות. אנחנו מאבדים את הילד".
הלידה השקטה ארכה 26 שעות. "מצד אחד, היה לי חשוב לראות אותו. מצד שני, נלחצתי. פחדתי להתחבר אליו. נולד תינוק בלי פגם - עם עיניים עצומות שנראה כמו תינוק ישן. ילד שלי בכור", היא מוסיפה, "חיפשתי על הגוף שלו סימנים שיסבירו מה קרה, ולא היה כלום. תינוק מושלם. בעלי החזיק אותו ושנינו בכינו. הייתי נסערת, זה בא בבום, בלתי נתפס שזה קרה שנייה אחת אחרי שבאולטרסאונד היה דופק ותנועות - ושנייה אחרי לא היה. גם בבדיקה פתולוגית לא מצאו סיבה למה זה קרה".
היה חשש להיכנס להיריון נוסף?
"מאוד רציתי להיכנס מהר להיריון נוסף, גם הצוות הרפואי כיוון לשם, אבל הייתה שאלה אם אצליח ללדת ילד חי. היום, בדיעבד, תשע שנים אחרי, אני אמא לעוד חמישה ילדים - אבל זה לא היה מובן מאליו. הרגשתי שקרה שם משהו, ואני לא יכולה לתקן. אז איך אדע שיהיה בסדר בהריונות הבאים?"
כהן אייס מספרת כי למעט משפחתה הקרובה, איש לי ידע שהיא נושאת ברחמה תאומים. "פחדתי לאבד שוב, זה היה מלחיץ. בסוף ילדתי בניתוח קיסרי חירום בשבוע 32. שניהם נולדו, ולא בכו מיד. רק כעבור כמה דקות, כשהם בכו, הייתה התרגשות גדולה בחדר. אני זוכרת איך התרגשנו, שהצלחנו. לקח לנו זמן לחזור הביתה, כי הם נולדו פגים, אבל זה הכניס חיים במובן הכי פשוט של המילה. שמרנו את כל הציוד מההיריון הראשון, בגדים וריהוט ועוד, וקיווינו שזה מייצר סוג של המשכיות, סיפור משפחתי. לא לנתק את הטרגדיה ואת המקום שלו מהמשפחה שלנו".
ותוך פחות משנה, נולדו לזוג שני תינוקות. "זה מכניס חיים, אבל חשוב לי להדגיש - ילד חי הוא לא פיצוי והוא לא מתנה. זה שיש לי חמישה ילדים, לא משנה את הכאב. היה צריך להיות פה עוד ילד. להפך, כל צעד שלהם מחדד את מה שהיה צריך להיות. התחלתי את ההורות ממקום של חוסר".
שיתפתם את האחים?
"כשהם היו בני שלוש וחצי, הבן התאום חזר מהגן ושאל אם יש לו אח גדול. החלטתי שזה הזמן לפתוח את הנושא. סיפרתי לו שהיה ילד לפניו, שהיה כנראה חולה בבטן ולא שרד, והוא היה הבכור. בכל פעם הם שאלו קצת, ואפשרתי לזה להיות נוכח. אני מאמינה שכשמתווכים במקום הנכון ובצורה הנכונה, זה מרגיע ומייצר סדר ושקט. היום מגיעות שאלות אחרות כמו באיזו כיתה הוא צריך להיות. יש הבנה ותובנות, וכל אחד שואל ועונה בקצב שלו. הבן שלי יודע שהוא הגדול ולא הבכור, וזה נותן מקום עבורו.
"כשנולד תינוק, את הופכת להיות אימא - ולא משנה אם הוא חי או מת. צריך לתת תוקף לכאב", היא ממשיכה, "כיום היה צריך להיות לי ילד בן תשע, עולם ומלואו. ולא הכרתי אותו. יש תחושות של החמצה וציפיות, החיים לא באמת נמשכים כסדרם".
איך מתחזקים, במה נעזרים?
"משהו בכוח החיים מניע קדימה. יום אחד אני מרימה את בעלי, ויום אחר - הפוך. עוזר לדבר, לצאת מהבית, ללמוד מחדש לנשום וללכת. תחושה היא שאיבדת איבר בגוף, וקשה לחיות בלעדיו. המשפחה הקרובה והחברים חיזקו אותנו, והחיים ממשיכים. את מגייסת את עצמך בעזרת הרבה ליווי של מטפלים מקצועיים ושל קבוצת תמיכה של נשים כמוני. הקמנו גם פינת זיכרון".
