ילד בן 4 ששבר כד עתיק נדיר, בן 3,500 שנה, במוזיאון הכט בחיפה תפס את הכותרות למשך כמה ימים בסוף החודש שעבר. הסיפור הזה תפס תהודה ברשתות, וזכה להרבה תגובות. אמא שלו התראיינה ואמרה שהיא הרגישה נבוכה, ואני נזכרתי בפעם ההיא שבה נכנסנו לחנות, והילד שבר בטעות חפץ מזכוכית. הייתי כל כך נבוכה, הילד היה כל כך מבוהל, והמוכרת כל כך כעסה, אולי כי ממש רגע לפני כן היא ביקשה ממנו לא לגעת.
והיו גם פדיחות אחרות, משעשעות יותר. למשל, כשהילד החליט שהוא רוצה שאקנה לו נעלי כדורסל טרנדיות ספציפיות, ועשה הצגה שלמה בחנות שמטרתה להראות לכל הנוכחים שכל נעל אחרת ממש לא נוחה לו, והוא לא מצליח ללכת איתה. הדרמה הייתה מוגזמת ואני התעצבנתי אבל המוכרים צחקו. לפעמים נראה שהילדים שלנו פשוט נהנים להביך אותנו ושהורות מגיעה "בילט אין" עם חוויות מפדחות.
כשהילדים עושים בושות כדאי לנשום עמוק, ולזכור שכשהם יגדלו כל ה"פדיחות" שלהם יהפכו לזיכרונות משעשעים. אם זה לא עוזר, אפשר להתנחם קצת בפדיחות של אחרים. קחו לדוגמה את יפית לוי, אמא לשתיים (3, חמישה חודשים), מירושלים שלא האמינה כשגילתה ביום הראשון לגן שהילדה שלה, בשר מבשרה, מסרבת לחזור איתה הביתה.
"השנה גאיה, הבת שלי, עלתה לגן עירייה", מספרת לוי, "אני רגילה שלגאיה אין קשיי הסתגלות והיא נכנסת למסגרות חדשות בכיף אבל הפעם זה כבר היה מעבר יוצא דופן. ביומיים הראשונים של הגן נשארים שעתיים- שלוש לא יותר. באתי לאסוף את גאיה והתברר שהיא מאוד נהנתה בגן, אולי קצת יותר מדי. השעתיים שהקצו לה שם פשוט לא הספיקו לה. כשבאתי לאסוף אותה היא לא רצתה לבוא איתי הביתה, והתחילה לבכות.
"הייתי כל כך נבוכה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ניסיתי לדבר איתה, ולהסביר לה שכל הילדים הולכים עכשיו לבית שלהם, ושמחר נחזור שוב, אבל זה לא עזר. היא בכתה ולא רצתה לזוז מהגן. זה היה ממש מביך. בסוף, הבנתי שאין ברירה, והחלטתי לשחד אותה. לחשתי לה באוזן שנלך למכולת לקנות ביצת הפתעה, וזה עבד. הילדה הסכימה להזיז את עצמה מהגן".
אזעקה בשדה התעופה
רוני הכט, אמא לשלושה (10 ,8 ,4) מפתח תקווה מספרת על היום שבו ראתה את הילד שלה מרוח באודם באמצע הסופר-פארם: "הלכתי לביקור הכמעט יומי שלי בסופר-פארם, בריחה מהבית למזגן, ולמדפים בלתי נגמרים של דברים לבית. בעלי ביקש קצת שקט אז לקחתי איתי את הילד. כשהגענו נתתי לעומרי משימה מאוד חשובה: לשמור על הסוללה של האופניים החשמליים בתקווה שזה יימנע קטסטרופות עתידיות – לצערי זה לא מנע".
"עומרי מאוד דעתן ועצמאי, ממש ילד שלישי טיפוסי. תוך כמה דקות הוא כבר הפקיד (על דעת עצמו) את הסוללה אצל הקופאית כדי שהיא תשמור עליה. ניסיתי להצמיד אותו אלי בזמן שהסתובבתי וחיפשתי לי אודם חדש. דיילת מכירות ניגשה לעזור לי והתחלנו בשיחה. אחרי כמה רגעים שמעתי: "אוי, הילדה הילדה... מה היא עושה!". אני מסתובבת, ורואה אותו יושב שם בכיסא הגבוה שמיועד להדגמות על לקוחות ומורח אודם עם הטסטר. במקביל, אני שומעת דיילת אחרת בצד השני של המעבר שואלת בקול: "מי שם את כל הבקבוקים על הרצפה?" והבנתי שגם שם, כמו בבית, הוא החליט להוציא בקבוקים אדומים מהמדף כי צבע אדום, לדעתו, זה לא יפה".
איך הגבת?
"החלפתי צבעים ותפסתי אותו ביד והלכנו לקופה. אחרי שיצאנו משם גיליתי שהוא גם השאיר שם כפכף אחד".
גם גילי (שם בדוי), אמא לשתיים (20,14) מת"א מספרת על כמה אירועים מהפנתיאון המשפחתי: "כשהמתבגרת שלנו, בת ה-14, הייתה בכיתה א', טסנו לחופשה בחו"ל. בשדה התעופה, ממש אחרי שסיימנו ביקורת דרכונים, היא ניסתה לעבור לבד את השער האחרון בדרך לדיוטי. כשהיא לא הצליחה היא פשוט התגנבה מתחתיו, מה שהפעיל במיידי אזעקה מחרישת אוזניים. מלא מאבטחים של שדה התעופה קפצו ברגע, והיה לנו ממש לא נעים. מצאנו את עצמנו מנסים להרגיע אותם, מסבירים להם שלא קרה פה כלום ושבסך הכל מדובר בילדה שחשבה קצת מחוץ לקופסה".
הפדיחות לא נגמרו בשדה התעופה. בחנות דיסני באיטליה הילדה שאמנם הייתה אז קטנה אבל לא בת שנתיים, סיפקה התקף טנטרום שלא היה מבייש הפקה בהוליווד:
"היא רצתה שאקנה לה איזו שטות יקרה שהיא ממש לא צריכה. סירבתי והצעתי משהו אחר. היא התעקשה, ואני לא ויתרתי ואז התחיל הסרט: היא זרקה את עצמה לרצפה, ופתחה בסשן של בכי היסטרי, צעקות ותחנונים. כל המוכרים בחנות, וגם הקונים הסתכלו עליה המומים. אף אחד לא ידע איך להגיב. זה לא היה עניין של 'אמא תקני לי' בקול יבבני שנמשך דקה-שתיים אלא מופע אימים של חצי שעה.
מה עשית?
"החלטתי להיות חזקה ולא ליפול בפח הזה. הודעתי לה שאם היא לא מפסיקה, אני יוצאת מהחנות ובאמת יצאתי. בסוף היא התעייפה. קנינו לה את הבובה האחרת ואיכשהו, היא יצאה עם חיוך מהחנות".
קולה על שמלה לבנה
לנטלי כהן מת"א, אמא לשתיים (7,10) יש רזומה מרשים בפאדיחות שמספקת לה דניאל, בתה הקטנה. "דניאל היא היצור הכי קלאמזי בעולם. היא ילדה חכמה, מצחיקה וחברותית אבל המוטוריקה שלה לא מדהימה, בלשון המעטה. היא מפילה דברים מהידיים כמה פעמים ביום, נתקלת בחפצים. לפעמים אני קולטת שהיא הולכת על המדרכה במעין זיג-זג וכמעט נתקעת באנשים. היא כמובן לא עושה בכוונה, היא פשוט ילדה חולמנית כזו. לפחות עשר פעמים ביום אני מתחילה משפט ב: 'דניאל, שימי לב ש..." כי אני יודעת שהיא לא שמה לב.
"בשנה האחרונה היא ממש משתדלת ורוצה להראות לנו שהיא מפוקסת. היא מתעקשת לפנות כלים מהשולחן כדי להוכיח לנו שהיא מסוגלת לעשות את זה בלי לשבור משהו ודורשת מאיתנו לאפשר לה למזוג בעצמה שתייה לכוס כדי שכולנו נראה שאף טיפה לא נשפכה. לפעמים זה מצליח לה ולפעמים לא. בואו נאמר שהרצפה של המטבח שלנו פגשה מיץ לא מעט פעמים בחודשים האחרונים.
"בדרך כלל, כל האירועים הקטנים האלה נגמרים בלא כלום. מנקים קצת וממשיכים הלאה. הפעם היחידה שבאמת רציתי לקבור את עצמי הייתה במסיבת יום ההולדת של חברה שלה שהתקיימה ביוני. האמא של הילדה ארגנה חתיכת הפקה עם תפאורה, הפעלה וקייטרינג. זה היה ממש מיני-אירוע שהתקיים בפארק. ילדת יום ההולדת לבשה שמלה לבנה נוצצת ואמא שלה כנראה החליטה להתאים את עצמה ולבשה גם היא שמלה קיצית לבנה וחדשה. "באיזשהו שלב רציתי לשתות ודניאל ממש התחננה להביא לי את השתייה בעצמה. 'אמא, אני אמזוג לך", היא אמרה ואני, כמו מטומטמת, אישרתי לה.
"היא הלכה לשולחן הכיבוד, מזגה קולה לכוס פלסטיק בלי לשפוך אפילו טיפה וסגרה את הבקבוק. היא הלכה עם הכוס לעברי וכל הזמן הסתכלה על הכוס כדי לוודא שלא נשפך לה אבל שכחה להסתכל לאן היא הולכת ובעיקר – במי היא נתקעת. לרוע המזל, בדיוק עמדה שם האמא של כלת האירוע, עם שמלת מיליון הדולר שלה וחיוך גאה. דניאל נתקלה בה וכל תכולת הכוס עפה על השמלה. אלו לא היו כמה טיפות אלא ממש כוס שלמה של קולה. האמא התחרפנה. היא ניסתה להסתיר את זה ולא לצרוח על הילדה אבל ראו שקשה לה. דניאל נבהלה והתחילה לבכות ואני מיהרתי להתנצל ולהביא ניירות כדי לנגב ולמזער את הנזק. זה לא ממש עזר. האמא כמובן לא הביאה בגדים להחלפה ונאלצה להסתובב בין האורחים בשמלה לבנה עם כתמים חומים. בכל התמונות שצולמו באירוע רואים אותה בשמלה המלוכלכת הזו. כמובן שדיברנו כמה ימים אחר כך והיא הרגיעה אותי שהכל בסדר אבל אלוהים, איזו פאדיחה!".
