בכל השנים שבהן הבן שלי התמודד עם ייסורי נפש גדולים, ואנחנו, בני המשפחה, יחד איתו, כמעט אף אחד לא ידע ולא שאל אם הוא בסדר, אם אני בסדר, אם אנחנו בסדר. נכון, אני לא צעקתי את זה בראש חוצות, אפילו ניסיתי להסתיר, להמשיך בשגרה, לשחק אותה.
בדיעבד אני יודע שהיו הרבה סימנים: מדברים טכניים כמו שינוי בלוחות הזמנים הרגילים וביטול של פגישות, עד למצב רוח לא טוב והתכנסות בתוך תוכי, שבטח ובטח הקרינו החוצה - אני לא שחקן טוב עד כדי כך. אני גם בטוח שהרבה פעמים זעקתי לעזרה. ויותר מכל אני יודע שהיו הרבה פעמים שהוא זעק לעזרה, ואנחנו, החברים, המורות והמורים, כולם, לא ממש ראינו, ואולי אפילו לא רצינו לראות.
קראו עוד:
כמה פעמים אתם שואלים את האנשים סביבכם, את בני המשפחה, החברים, השותפים לעבודה, אחד השכנים וכדומה - מה נשמע? מה שלומך? מה העניינים? שואלים, כבדרך אגב, במקום לומר שלום, ממהרים לדרככם ולעניינכם, ולא ממש מחכים או מצפים לתשובה אמיתית. כמה פעמים כששואלים אתכם את אותן השאלות אתם פוטרים או פותרים את הכול ב"יהיה בסדר", בלי להתכוון ולספר באמת גם כשלא בסדר עכשיו?
השאלות והתשובות הללו הן חלק ממוסכמות חברתיות, משגרה. אבל מה קורה כשהשגרה נשברת, כשאנחנו מרגישים שמישהו שאנחנו מכירים, מישהו שאכפת לנו ממנו, מתנהג אחרת, נסער, כעוס יותר, או במילים פשוטות לא ממש עצמו. מה קורה אם משהו לא בסדר?
רגע לפני שאתם מכינים את כל התשובות הנכונות, כמו - אני לא רוצה להתערב לאף אחד בחיים, אנחנו לא ממש חברים טובים, אני לא יודע אם אני האדם המתאים, גם לי יש ימים טובים יותר וטובים פחות - חשבו רגע למה כן. חשבו על ההזדמנות לעזור למישהו לעבור תקופה קשה, להתמודד עם משברים, אפילו למנוע אובדנות, וחשבו אם אתם לא הייתם רוצים ברגעים כאלו של שפל שמישהו אחר ישאל אתכם ויתכוון באמת: "האם את.ה בסדר?" שמישהו אחר יעצור רגע להקשיב לתשובה ואולי אפילו יעזור ויכוון.
"השאלות והתשובות הללו הן חלק ממוסכמות חברתיות, משגרה. אבל מה קורה כשהשגרה נשברת, כשאנחנו מרגישים שמישהו שאנחנו מכירים, מישהו שאכפת לנו ממנו, מתנהג אחרת, נסער, כעוס יותר, או במילים פשוטות לא ממש עצמו. מה קורה אם משהו לא בסדר?"
לאורך השנים, ובמיוחד אחרי שכתבתי ספרים ופרסמתי טורים בנושא מתמודדי נפש, קיבלתי פניות רבות מילדים ומילדות, מהורים ומאחרים, שרצו לדבר, לספר ולשאול, אבל גם הרגשתי שמשהו התחדד בחושים שלי: לראות את האחר, להרגיש את הקושי, וגם לשאול, בזהירות, ולהציע עזרה. אבל יש להודות, שבעוד שמאות אלפי אנשים סביבנו מתמודדים עם קשיים, מדאגות פרנסה או ענייני בריאות הגוף כאלה ואחרים עד לחרדות ודכאון, רובנו ממשיך כאילו הכול בסדר.
מיזם חדש שעמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, הביאה ארצה מאוסטרליה, הוא המיזם R U OK? או בעברית האם את.ה בסדר? המיזם מבקש לגרום לאנשים לעצור ולבדוק לעיתים תכופות יותר מה שלום האנשים שקרובים אליהם, לעודד אותם לדבר על מה שמטריד אותם, וכך אולי לעזור להם בימים קשים יותר, ברגעי משבר זמניים או מתמשכים, בחיים.
המיזם מציע כלים פשוטים שמאפשרים לכל אחת ואחד לעשות שינוי גדול. השלב הראשון, על פי המודל האוסטרלי, הוא לזהות שמשהו בהתנהגות, בהתנהלות ואפילו במראה של הסובבים אתכם השתנה. השלב השני כולל ארבעה צעדים: למצוא את הזמן הנכון ואת המקום הנכון כדי לשאול האם את.ה בסדר?; להקשיב, בלי ביקורת ובלי שיפוטיות, ולתת להם את המקום לדבר; לעודד אותם לפעולה ולהציע דברים שעוזרים להם או לכם, או להציע לפנות לאנשי מקצוע; ולהמשיך ולעקוב, כלומר לשמור על קשר.
ברגע שהתחלתי לשאול יותר א.נשים סביבי האם את.ה בסדר? הרגשתי שגם אני פתוח יותר שישאלו אותי את אותה השאלה, שגם אני פתוח יותר לענות ולקבל עזרה, ואפילו שאני מרגיש יותר בסדר. וכמאמר השיר "מילה טובה" של יעקב גלעד: "לא פעם זה קשה / אבל לרוב מילה טובה / מיד עושה לי טוב / רק מילה טובה / או שתיים לא יותר מזה", ואפשר גם שלוש מילים: האם את.ה בסדר?
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019), "בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021) ו - כמו שהיורֶה
