בגיל 43 החלטתי להביא לעולם את בתי, עדי, היום בת חמש וחצי. זה קרה אחרי שנים שבהן הזוגיות בוששה לבוא, וכשהיא באה, ה"שילוש הקדוש" לא צלח. ואז גם הבנתי: עבורי, זוגיות היא כבר לא תנאי להולדת ילדים.
קראו עוד:
ההחלטה להביא לעולם ילד או ילדה לעולם לא נולדה ביום אחד. היא הייתה חלק מתהליך שבו תמיד ידעתי שיש חלופות. "השעון הביולוגי" לא נשף בעורפי, משום שהחלטתי שגם אם לא אמצא זוגיות - יש לי אפשרות אחרת. הידיעה הזאת ישבה לי תמיד בראש ודי הרגיעה אותי. הספקתי להיות בכמה מערכות יחסים ארוכות, להרגיש מה זו אהבה, לצאת לדייטים ולהשקיע בחיפוש אחר זוגיות. חיפשתי את האדם המתאים לי ורציתי שיהיה לי איתו חיבור הדדי, משיכה ורצון להתחייב. ההפריה המשולשת הזו לא התקיימה, ועליה לא הייתי מוכנה להתפשר.
לא הייתי לחוצה על חתונה או על ילדים, אבל ידעתי שעל ילדים לא אוותר. לנו, כנשים, יש יכולת להביא ילדים לעולם, וזו מתנה יקרת ערך. שנים של חיפוש אחר ה"מיוחל", וזוגיות שבוששה לבוא, הגיעו בשלב מסוים למיצוי, כי אי-אפשר להמשיך לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות. החלטתי שהגיע הזמן לשחרר ולפנות אנרגיה לאפשרות השנייה. אני אדם משימתי שאוהב אתגרים, וזה היה שינוי מרענן - להעביר את הכוח למקום חדש שיוביל למטרה עם משמעות לחיים.
להרגיש כמו סופרוומן
התחלתי לחקור ברצינות את הנושא. קבעתי פגישה עם רופאת פריון, ביצעתי את כל הבדיקות והתחלתי את התהליך. אני זוכרת שיחה עם אחי שבה שיתפתי אותו שהחלטתי שאני לא הולכת "להתאבד על זה", אלא מה שיקרה - יקרה לטובה. אם יהיו לי ילד או ילדה זה יהיה מעולה, וגם אם לא, לא קרה שום דבר. אפשר להמשיך ולהנות מהחיים גם בלי זה. במקום שבו אין באפשרותי לעשות יותר ממה שאני גם ככה עושה, עדיף לשחרר.
התפיסה הזאת ליוותה אותי בכל התהליך ואני חושבת שזו הדרך להצלחה שלו - ברגע שמורידים מעצמנו לחצים ומתחים באמצעות המחשבה, אנחנו סומכות על היקום שיעשה את העבודה עבורנו. כך אנחנו רגועות ומאפשרות לגוף שלנו לעשות את העבודה בצורה המיטבית ביותר.
יש לי תמונה בראש של עצמי ביום שבו שינעתי את המכל מבית החולים אל רופאת הפריון - אני, רוכבת על האופנוע, המכל ברצפה בין הרגליים שלי, הרוח מוסיפה לאווירה וההרגשה היא שאני רוכבת לעבר העתיד שלי. שרתי לעצמי 'Born to be wild', וזה היה רגע של התעלות רוח אדירה, של תחושת חופש יקרה שמצהירה: אני אישה חופשיה ועצמאית, אני בוחרת בעצמי ולא תלויה באף אחד כדי להגשים את הרצונות שלי. הרגשתי כמו סופרוומן, שאני בעתיד, שאני חלק משינוי שמתרחש.
"יש לי תמונה בראש של עצמי ביום שבו שינעתי את המכל אל רופאת הפריון. אני על האופנוע, הרוח מוסיפה לאווירה, וההרגשה היא שאני רוכבת לעבר העתיד שלי. רגע של התעלות רוח אדירה, של תחושת חופש יקרה שמצהירה - אני אישה חופשיה ועצמאית"
את לא צריכה מישהו כדי לעשות איתו ילדים, את פשוט יכולה לבחור אחרת. ומה יותר טוב מלבחור את הכי טוב עבורך, ליצור לעצמך משפחה משלך שאת המחליטה היחידה בה, בלי צורך באישורים או בהתייעצויות מלבד עם עצמך? זוגיות יכולה לבוא גם אחרי זה, והיא תבוא ממקום שפוי, בריא ונכון, בלי לחץ. חלחלה בי התובנה שאפשר לנתק את הקשר בין זוגיות להבאת ילדים לעולם. זוגיות היא איננה תנאי יותר. אפשר לעשות את שני הדברים הללו בנפרד, ובכך לשחרר את עצמנו, מיליוני נשים שעסוקות בחיפוש המתיש הזה.
הדבר היפה בזה הוא שעכשיו יש לי קריטריון אחד פחות בחיפוש. אני לא צריכה לחפש את האבא של הילדים שלי בבן זוג, אלא להתמקד בכל שאר הדברים החשובים שמתאימים לי ושעושים לי טוב. עם התובנה הזאת הלכתי קדימה כמו חץ לעבר המטרה.
התהליך היה עבורי באמת קל ופשוט, הכול הלך חלק וההיריון עבר ללא תופעות מיוחדות. אני חושבת שזה הרבה בזכות צורת ההתבוננות שלי על הדברים, שעזרה לגוף שלי לשתף פעולה עם התהליך. כן, אני מאמינה לגמרי בקשר בין נפש לגוף. נהניתי מכל רגע, הלכתי לכל הבדיקות לבד מבחירה, לא הרגשתי שום חוסר, לא במישהו שיהיה לידי ולא בעזרה. אפילו כשאחותי הציעה לבוא איתי לבדיקות, סירבתי. נהניתי מזה שיש לי אותי ואת הכוחות בי להתמודד עם הדברים. הייתי מחוברת לעצמי ונהניתי מהתחושה העצמאית הזאת. בדיעבד, אני חושבת שזה פשוט מה שהתאים לאופי שלי ולכן זה היה לי נכון.
"לא הרגשתי שום חוסר, לא במישהו שיהיה לידי ולא בעזרה. אפילו כשאחותי הציעה לבוא איתי לבדיקות, סירבתי. נהניתי מזה שיש לי אותי ואת הכוחות בי להתמודד עם הדברים"
ילדתי את עדי ואחרי הלידה עברתי לגור באשדוד, אצל אימא שלי. המשפחה העוטפת שלי גרה בקרבתי, כך שזה נתן לי תחושה שיש גיבוי למקרי חירום. העזרה של אימא שלי הייתה יקרה מפז. נשאבתי להורות, הטיפול בעדי היה מאוד אינטנסיבי - להיות קשובה אליה, לתת לה את כל מה שהיא צריכה. בשנים הראשונות של גידולה, שמתי את עצמי על mute. זו הייתה הקרבה מתוך אהבה אינסופית אליה ובידיעה שכרגע אין פה מקום לעצמי. לא הייתה בי פניוּת לשום אדם אחר מלבדה, ואולי יש קשר לידיעה שיש לה רק אותי, כלומר, אין כאן עוד הורה שדואג, שעוזר, שלוקח חלק. הכול עליי, והאחריות הזאת גרמה לי להיות טוטאלית בתוך הדבר, לא לפספס כלום, לתת את כל כולי, גם אם זה דורש שלא אפגוש את עצמי לתקופה.
מהמקום הזה הצהרתי ליקום שאני לא רוצה זוגיות. לא ראיתי איך אני יכולה להיות פנויה בראש לאדם נוסף. האהבה והדאגה לעדי מילאו אותי, ושמחתי, נהניתי והודיתי על כל רגע שיכלתי לפנות לעצמי אחרי עדי, וזה כל מה שהייתי צריכה באותה תקופה. ככל שהיא שגדלה, חזרתי "לפגוש את עצמי" וזה רק הלך והשתפר.
להסביר איפה אבא
מה שכן, דבר אחד חשוב העסיק את מחשבותיי מהרגע שבו עדי נולדה, והוא - איך אתקשר לה את נושא היעדר האב במשפחתנו, ואת סוג משפחתנו היחידנית, אבל בצורה שלמה, מעצימה ונטולת עכבות. ידעתי שעליי קודם כל לסדר את המחשבות שלי, ולנסח לעצמי את המילים הנכונות, ורק אחרי זה להעביר את זה הלאה, כי ילדים קולטים אנרגיות ותחושות גם ללא מילים. רציתי להיות מדויקת עם המסרים שלי ובכך ליצור אצלה תחושת ביטחון וגאווה סביב הנושא.
הבנתי שעליי ליצור כלי שיעזור לה להבין את משפחתנו פנימה ולתקשר אותה החוצה, בצורה חיובית תוך התמקדות במה שיש וקיים והיה חשוב לי לעשות זאת בשלב שלפני שהיא לומדת לדבר ולשאול שאלות, כדי להטמיע בה מצב תודעתי ברור ופתור שאנחנו חיות אותו.
"דבר אחד חשוב העסיק את מחשבותיי מהרגע שבו עדי נולדה, והוא - איך אתקשר לה את נושא היעדר האב במשפחתנו, ואת סוג משפחתנו היחידנית, אבל בצורה שלמה, מעצימה ונטולת עכבות"
כאם המקריאה ספרים לילדתי, פגשתי לעיתים בפער בעדכניות התוכן בספרי הילדים בנושא המשפחה. מהמקום הזה החלטתי להרים את הכפפה ולכתוב ספר ילדים הסברתי, חווייתי וערכי שמנסח בצורה מציאותית ופשוטה, מהי משפחה כיום ומכיל מסרים שוויוניים לגבי סוגי המשפחות.
התחלתי לחקור את הנושא. הלכתי לסדנאות הורים ליחידניות ולהורים מכל הסוגים, קראתי שאלות של אימהות יחידניות, התייעצתי עם אנשי מקצוע ואנשי חינוך לגיל הרך וראיינתי אימהות מכל סוגי המשפחות. התחלתי לנסח סיפור המבוסס על הסיפור האישי שלנו ועם הזמן פיתחתי נוסחאות מילוליות שמשמשות עד היום כמנטרות לחיים, ששולבו יחד עם הסיפור. עם זאת, עדכנתי את הרכב המשפחה כפי שהוא היום וכך יצרתי ספר לילדים הגדלים בכל סוג של משפחה. כזה שכל ילד וילדה יכולים למצוא בו את עצמם. הספר יצא לאור בזכות פרויקט הדסטארט שנחל הצלחה מהירה והגיע לאלפי משפחות בישראל עד כה.
היה לי חשוב לומר שכל משפחה היא ייחודית, ולא משנה הרכב ההורים בה. הפרויקט נולד מתוך שליחות חברתית לקידום חינוך המכיר בייחודית משפחות מגוונות בחברה. הספר סוקר את סוגי המשפחות ומציגם כחלקים שווים של החברה ומשמש כלי עזר למענה על שאלות בנושא, דרך סיפור הגעתה לעולם של ילדה מתרומת זרע ויצירת משפחה שבראשה עומדת אם יחידנית. הוא עוזר לתקשר לילדים את נושא המשפחה החדשה, משלב תודעת מציאות מעצימה סביב שאלת היעדר האבא במשפחה יחידנית תוך התמקדות ב'יש' בהרכב המשפחתי' ומצייד את הקוראים במשפטי העצמה. הוא מתאר גם את תהליך הבאתה לעולם של ילדה מתרומת זרע, מנגיש את המושגים והדמויות בתהליך, ממחיש את כל שלביו ולבסוף מציג את המשפחה הייחודית שנוצרה.
ומה עם הזוגיות? לפני כשנה הכרתי מישהו. עדי כבר הייתה גדולה ועצמאית יחסית, והפניוּת שלי לעצמי ולאחרים חזרה, וזה אפשר להכניס לחיינו אדם נוסף והפעם ממקום של משפחה. הזוגיות שלנו נמשכה שנה, והיא הסתיימה, והדבר הטוב שאיתו יצאתי ממנה הוא שעכשיו זה זמן לזוגיות. במבט לאחור אני הכי שמחה על ההחלטה שלי, על הדרך ועל הנאמנות לעצמי. אני מודה לעצמי שהייתי קשובה אליי ועשיתי רק מה שטוב לי, לא התפשרתי על הדברים החשובים. אני מאמינה שכשאנחנו עושים מה שטוב ומרגיש לנו נכון, אז הפתעות מזדמנות לחיינו, דברים קורים 'בהתאמה אישית' ובסוף הכול מסתדר, או משתבש, לטובה.
הכותבת היא מעצבת רב-תחומית, בוגרת HIT בעיצוב ואמנות, כותבת הספר 'המשפחה הייחודית שלי', ועובדת בקבוצת "ידיעות אחרונות"
