הכול התחיל ביום בו הסטודנטית נכנסה הביתה כשהיא מחזיקה כלב בזרועותיה. למראה התדהמה המרוחה על פניי היא מיד אמרה: "זה כלב של חברה, הם נסעו לחו"ל. הוא יכול להישאר אצלנו בינתיים?". הסטודנטית הביטה בי בציפייה כאילו היא לא באמת מכירה אותי. "למה דווקא אצלנו?", מלמלתי, ואז היא פצחה בסיפור שלם שהשורה התחתונה שלו היא שאין לכלב איפה להיות, ואם אפשר לעזור אז למה לא.
בואו נאמר שזו לא הפעם הראשונה שבה נושא הכלב עולה לדיון משפחתי. כמי שאינה חובבת כלבים, בלשון המעטה, מאז ומעולם התשובה שלי הייתה "לא" חד משמעי. הניסיון האישי שלי עם כלבים, מאז שהייתי ילדה קטנה, לא כולל זיכרונות רומנטיים שלי ושל כלב רצים בשדות אלא זיכרון של נשיכה אכזרית מכלב שכונתי. עד היום יש לי צלקת, ומאז אני לא מתקרבת לכלבים. יש לציין שבעבר, בכל פעם שהילדים התעקשו שהם רוצים לגדל כלב, מצאתי שלל פתרונות יצירתיים, לדוגמה: גידלנו דג שזכה לכינוי דגי, והפך לחביב הבית. ובהמשך, כאשר הילדים גדלו והתלוננו שדג זה ממש לא כמו כלב כי הוא לא נובח, אי אפשר לטפל בו או לטייל איתו (וזה בדיוק היה היתרון מבחינתי) קנינו להם אוגרים.
אבל הפעם קרה משהו שונה. הכלב כבר היה אצלנו בבית, ולמען האמת הוא נראה די קטן וחמוד. "טוב, נו", מלמלתי, "תשאירי אותו למשך שבוע, ואח"כ שתמצא לו פתרון אחר". הסטודנטית חייכה בהתלהבות, ומיד צלצלה לספר לאחיה על הבשורה המפתיעה. תהיתי לעצמי האם המלחמה, הגיל והמצב בכלל שינו אצלי את התפיסה והפרופורציות או שאולי כל ימי חיי פחדתי מכלבים פשוט סתם, וזה משהו שיכולתי להתגבר עליו כבר מזמן. כך או כך, מצאתי עצמי מתחילה ניסוי חדש שבו אני מנסה לברר איך זה מרגיש לגדל כלב במשך שבוע.
ביום הראשון לניסוי הכלב הצטנף לו באחת הפינות בבית, ואני הצטנפתי בחדרי. הוא כמעט לא זז, שכב מכווץ בפינה, ואני נשארתי בחדר ועבדתי ככל שיכולתי. בשעות אחה"צ הסטודנטית הוציאה אותו לטיול, ולאחר מכן הוא אכל וחזר מיד לפינה שלו. בשלב הזה התמלאתי ביטחון, התיישבתי בסלון הבית וצפיתי בטלוויזיה. מסתבר שכלב ודג יכולים להיות די דומים, לא יודעת למה במשך שנים הילדים התלוננו.
ביום השני לניסוי, הכלב חש כנראה קצת יותר ביטחון, והתחיל להסתובב ברחבי הבית. בכל פעם שעברנו זה ליד זו, אף אחד מאיתנו לא התקרב לשני יותר מדי, ומדי פעם אף נעצרנו והבטנו זה בזו במבטים חשדניים. היה נראה שהכלב מטיל בי ספק לא פחות מהספק שאני מטילה בו. בערב, בעודי יושבת בסלון, קלטתי שאני צופה בסיטואציה משעשעת. הסטודנטית התהלכה בבית כשהיא משוחחת בטלפון, ותוך כדי עוברת מהמטבח, לסלון, לחדר שלה, והכלב הלך אחריה ומכשכש בזנב. אחריהם הלך המתבגר, ולא הפסיק להתלונן על כך שבמשך יומיים הוא מנסה להתקרב לכלב והכלב לא מעוניין. "הוא פשוט כלב מבאס", הוא אמר שוב ושוב. ככה הם הסתובבו להם בבית, שלושתם, בתהלוכה שכזאת, שנראתה לי די מוכרת ולא הבנתי מאיפה. פתאום קיבלתי דז'ה וו, וקלטתי שהם נראים בול כמו במחזה "הקוסם מארץ עוץ" עם דורותי, הכלב טוטו, והשיירה שהלכה בעקבותיה. מרגע שהבנתי את זה לא יכולתי להפסיק לצחוק. ביקשתי מהסטודנטית לשיר את השיר הידוע "אי שם מעבר לקשת " אבל היא הביטה בי במבט עצבני. באותו הרגע הכלב, כאילו כפיל שלה, החל לנבוח, ואני סילקתי את כולם לחצר. תהיתי האם בסיפור הזה אני לא בתפקיד איש הפח חסר הלב.
ביום השלישי היה נדמה שהיום עובר על מי מנוחות. הסטודנטית יצאה לעבודה, המתבגר שיחק כדורסל, והכלב ואני היינו לבדנו בבית. בהתחלה התעלמתי ממנו בהפגנתיות. אבל ככל שהשעות עברו קלטתי שהוא לא אוכל או שותה, והתחלתי לדאוג. חשבתי שאולי אם הוא יתרוצץ קצת בחצר הוא יתמלא תאבון אז פתחתי את דלת הבית וחיכיתי. כזכור, לא רציתי להתקרב אליו יותר מדי ובטח שלא להרים אותו. הכלב התקרב לדלת, הסתכל עליי בשאלה, ולאט לאט יצא לחצר. הוא הלך לצד ימין ואז לצד שמאל, תוך שהוא מרחרח את הקרקע, ואפילו נבח נביחה קצרה על חתול אקראי שעבר שם ולא נראה מתרגש במיוחד.
אחרי מספר דקות הבנתי שאני בבעיה. הכלב רץ לו בחצר, ואני שאלתי את עצמי: איך אני אמורה בדיוק להחזיר אותו הביתה? בשלב הזה הוא נעצר, ואני התקרבתי אליו. חשבתי שאולי הוא יצעד יחד איתי הביתה אבל הוא לא זז. התקרבתי צעד נוסף, וגם אז הוא לא זז. ככה עמדנו זה מול זה, מביטים אחד לשני בעיניים ולא זזים. חישבתי את האפשרויות שלי בקור רוח: אני יכולה לנסות להרים אותו בידיים ולחזור הביתה, אבל לא היה בי שום רצון לעשות את זה. אני יכולה להישאר לעמוד מולו ולבדוק מי ימצמץ ראשון, ועל הדרך אולי גם להיעקץ ע"י יתושים, או לנסות לרוץ ולקוות שהכלב ירוץ אחרי. בשלב הזה, למרבה המזל, קטע את מחשבותיי רעש של אופנוע שעבר ברחוב, והבהיל את הכלב ואותי עד עמקי נשמתנו. הכלב רץ במהירות הביתה, ואני סגרתי אחריו את הדלת, ונשמתי לרווחה. איך שנכנסנו הביתה הוא רץ לקערה שלו ואכל. נרגעתי.
ביום הרביעי והחמישי היה נראה שהכלב ואני מסתגלים זה לזו. מדי פעם דיברתי אליו, ליטפתי אותו וכשחשבתי שאף אחד לא רואה גם העזתי לחבק אותו. באותו ערב חזרו הביתה שניים: החייל ששב מהבסיס, ובעלי שחזר מנסיעת עבודה בחו"ל. התגובות שלהם לדייר החדש היו הפוכות לחלוטין. החייל רץ מיד לראות את הכלב, העביר עליו ליטוף, ושאל את אחותו אם אפשר לקחת אותו לסיבוב. כשהבין שהתשובה שלילית משך בכתפיו, ונעלם. בעלי, לעומת זאת, הגיב בתדהמה מוחלטת. הוא שאל את הילדים שוב ושוב מה פתאום יש כלב בבית, ושניהם ענו לו: "אמא אוהבת אותו". בשיח הלא ברור הזה כל המבטים הופנו אלי, ואני לא הבנתי איך הפכתי לגיבורת הדרמה. "זה ממש לא קשור אלי", אמרתי, ומיד הוספתי "הוא פה רק לשבוע". בעלי הביט בשלושתנו במבט לא מפוענח, וענה: "אם אמא הסכימה אז בסדר". נשבעת לכם שככל שהשיחה התקדמה הרגשתי כאילו אני זו שחזרה מחו"ל, ועל הדרך גם סובלת מג'ט לג. הילדים הנהנו זה לזה בשמחה ונעלמו בחדרם, כשהכלב מדלג אחריהם.
השבוע הסתיים, לאט לאט התחלתי להפנים את העובדה שיש לנו כלב בבית ושהשד (כלומר הכלב) לא כ"כ נורא. שמונה ימים עברו ולאחר מכן תשעה, והכלב נשאר. פתאום קלטתי שהסטודנטית באמת אחראית לכלב, ושהוא דווקא גורם לשמחה יותר מאשר לטרחה שממנה כה חששתי. לאט לאט החל להתגנב לליבי החשש שאוטוטו החברה חוזרת, והכלב יעלם. ביום העשירי כבר לא התאפקתי ושאלתי את הסטודנטית מה קורה עם החברה, אם היא לא חזרה מחו"ל. "חזרה?", הסטודנטית הופתעה, "מה פתאום חזרה? הם טסו לרילוקשיין. מה, לא אמרתי לך?!".
