גבי היה התלמיד הכי מבריק במחזור של בית הספר התיכון שבו הוא למד. הוא היה מאלה שמעולם לא למדו לפני בחינה, אבל הוציאו את הציון הגבוה ביותר. באוניברסיטה שבה למד רפואה, הוא היה אחד מחמשת המצטיינים במוסד כולו.
אבל, רשימת התארים הזו לא השפיעה כהוא זה על תחושת המסוגלות הירודה שלו. הוא היה משוכנע שהוא בינוני וחסר כישרונות או יכולות של ממש. כשהמטפל שלו הסב את תשומת ליבו לכך שהוא מצטיין ביותר, הוא אמר: "ההצלחה שלי בלימודים לא אומרת עליי דבר - המבחנים היו קלים".
אכן, עוד ועוד חוקרים מגלים שהקורונה הפכה תלמידים שהיו בעלי תחושת מסוגלות תקינה - לנעדרי תחושת מסוגלות. בהתאמה, יותר ויותר הורים לילדים מדווחים על תחושת חוסר ביטחון לימודי וכללי, וגם על עלייה בתחושות החרדה. אז מה עושים?
עץ אחד, שלוש נקודות מבט
הבדל גדול קיים בין עובדות החיים, לבין האופן שבו אנחנו תופסים ומפרשים אותן. בואו נראה זאת בדוגמה הבאה: שלושה אנשים מתבוננים על אותו עץ. אחד הוא צייר המתפעל ממשחק הצבעים, השני מחפש עצים למדורה, ומנסה לאתר ענפים יבשים, והשלישי הוא בוטנאי המתעניין במין העץ.
קראו עוד:
העץ הוא עץ, אבל האופן שבו אנחנו תופסים ומפרשים אותו - הוא אישי. ומכאן, שאחת המשימות החינוכיות החשובות של ההורים והמורים היא להקנות לילד את הכלים לנתח ולפרש את עובדות החיים שאותן הוא פוגש.
אם כן, אנחנו מבינים כי "מסוגלות" כמו של התלמיד המצטיין, איננה בהכרח "תחושת מסוגלות". מסוגלות, כמו העץ, היא עובדה. לעומתה, תחושת מסוגלות היא פרשנות. את המסוגלות תופסים בחושים, כמו את העץ, אך אותה תודעת המסוגלות - היא פרשנות. אם לא נקנה לילד שלנו את המיומנויות הדרושות ליצירת תחושת המסוגלות, הוא יתפוס אמנם את העובדה שהוא הצליח, אבל יתקשה לייצר את הפרשנות המתאימה לעובדה זו.
חתן פרס ישראל, פרופ' ראובן פוירשטיין, כינה את התהליך הפרשני הזה בשם "למידה מתווכת", כלומר - עלינו לתווך לילד את הפרשנות למסוגלות שלו ובכך ליצור אצלו את תחושת המסוגלות.
איך עושים את זה?
בתכם מגיעה הביתה עם מבחן שבו היא קיבלה 90. ציון יפה לכל הדעות. ההורה המצוי, השקוע בעיתון, במחשב וכדומה, מסתפק בחיוך רחב ובקול מחמיא במיוחד: "כל הכבוד! איזה יופי!" הוא יכריז. בתו מצידה, תקבל את המחמאה בחיוך ותרוץ לחדרה. תגובת ההורה בוודאי אינה "תיווך לתחושת מסוגלות".
איך בכל זאת עושים את זה? ההורה יפנה מתישהו זמן לקרוא עם בתו את המבחן. הוא יעבור איתה יחד על השאלות, ויעריך את רמת הקושי שלהן. "שאלה זו קשה מיוחד", הוא יאמר וישאל את בתו: "את יודעת למה אני חושב שהשאלה הזו קשה מאוד?" כאן ההורה ינסה להקנות לבתו, בצורה של גילוי עצמי, את הלמידה ליצירת קריטריונים להשוואה בין שאלה קשה לשאלה קלה. שאלה קשה היא שאלה הדורשת מהעונה להתייחס לכמה מקורות אינפורמציה, או שהשאלה דורשת להציע הסבר מקורי, או שהיא דורשת רמת הפשטה גבוהה.
ועכשיו, לאחר שההורה (המתווך) בעזרת בתו (המתווכת) אפיין את השאלה, הוא ניגש לקרוא את התשובה יחד איתה, כשהוא והיא מצוידים בקריטריונים להערכה. המחמאה שההורה המתווך ייתן עתה לבתו תהיה מבוססת, שקולה ובעיקר הגיונית.
ויהיו כישלונות שירגישו כמו עלבון עבור יכולותיו של הילד, לעומת כישלונות מובנים ו"צודקים". התוצר של תהליך הערכה זה הוא לא רק אמיתי, מבוסס ועל כן משכנע את מקבל התיווך (הילד) - אלא שאם יתקיים עיקרון "התיווך להדדיות", ההורה המתווך ישקף את תהליך התיווך לתחושת מסוגלות שהוא נקט בו, כדי לתווך לבתו כיצד לעשות זאת בעצמה בעתיד. "את יודעת מדוע ניתחתי את רמת הקושי של השאלה לפני שקראתי את תשובתך?" הוא ישאל. עכשיו תהליך התיווך עצמו שהוא נקט בו, מתווך לבתו, כדי שבעתיד היא תדע לעשות זאת בעצמה.
- רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? לספר משהו אחר? כתבו למייל הורים
ולא נתעלם מהעובדה שכבר עכשיו אנחנו צופים ב"כישלונות קורונה", הנובעים מהבידודים, הסגרים, החששות, והיעדר תהליכי למידה מסודרים שפגעו במיומנויות הלמידה של הילדים.
ולכן, כדאי לנו, ההורים, להפריד בין כישלונות הנובעים ישירות מהילדים וקשורים לנסיבות פנימיות, לבין כישלונות הקשורים בנסיבות חיצוניות - המגפה, העייפות, האירוע המשפחתי ועוד. הפרידו בין המסוגלות של הילד, לבין הנסיבות שגרמו לה להתממש באופן חלקי.
אתרו את ההצלחות של הילד, על אף כל הנסיבות שהיו. פרשו לו את ההצלחות הללו כביטוי לכוחות שיש לו. כן, גם אם הן בינוניות, בגלל הקורונה, או בשל כל סיבה אחרת. הרחיבו את תחושת המסוגלות לתחומים אחרים, אבל תוך כדי הנמקה משכנעת. אל תאמרו משפטים סתמיים כמו: "אנחנו מאמינים בך", "אתה יכול, רק תתאמץ" - אלא, מה נדרש ממך במשימה הזו?
המסקנה שלי היא שהתיווך לתחושת מסוגלות צריך להתחיל מוקדם מאוד, כך שתחושת המסוגלות השל הילד תהיה אחת מחוויותיו הראשוניות.
בינתיים, גבי סיים את לימודי הרפואה, והוא עובד כרופא במרפאה במרכז הארץ. הוא לא מתבלט במיוחד. אם תשאלו אותי, הוא רחוק ממיצוי כישרונותיו.
