אסיפת הורים
הורות מודעת: איך לא להשליך את הפחדים שלנו על הילדים #43
47:37
שמואל יושב בבית. כן, אוגוסט וחם וכל הילדים בחוף הים, ובגן המשחקים, הולכים עם סבתא לאכול גלידה ועם סבא לבריכה. לא שמואל. הוא לא יכול. בים חם לו מדי ורועש, ויש המולה גדולה של אנשים. סבתא לא יכולה לקחת אותו לאכול גלידה, כי תור, ויהיו הרבה אנשים, והוא גם בורח לכביש.
שמואל אוטיסט, וההתמודדות עם העולם קשה עד בלתי-אפשרית עבורו. החושים שלו מחווטים אחרת מה שהופך אותו לרגיש פי 100 לרעשים מהאדם הממוצע. קרבה של אנשים אליו מלחיצה אותו מאוד. אור השמש יכול לגרום לו לסחרחורת והוא מאבד חוש כיוון בקלות.
במשך השנה יש לשמואל מסגרת. בית ספר שבו מבינים אותו, יודעים להתאים לו את התנאים ולהרגיע אותו כשצריך. שם הוא מקבל את השירותים והתמיכות, את הטיפולים. יש שם צוות שמלמד אותו כישורים ומיומנויות. הוא מוקף בחברים כמותו. גם להם קשה. אולי הם מתקשרים בצורה מינימלית. אבל הם יחד. לומדים ומתקדמים.
והנה, ומשרד החינוך החליט לקצץ בשנה הקרובה לשמואל ולחבריו כמעט שעה מיום הלימודים. בסך הכול יגיעו הביתה שעה קודם. כל יום. כל השנה. במדינת ישראל אין תקציב עבור שמואל, ולעוד עשרות אלפים תלמידים כמותו. שעה ביום שבה הם יפסידו טיפולים, שיעורים, וזמן עם צוות שהוכשר במיוחד כדי לעטוף אותם ולעשות את העולם טוב יותר עבורם.
קראו עוד:
הסיבה: אין תקציב, אין צוותים
מדינת ישראל, בואי נדבר על זה. קודם כל, למה אין צוותים בתחום החינוך המיוחד והצרכים המיוחדים בכלל? זה מתחיל מכך שאין מספיק תנאים. משכורת שמכבדת את העוסקים במלאכה הכל-כך חשובה הזו, של טיפול בחלשים וקידום שלהם כדי שהם יוכלו להיות חלק מאיתנו. הרי לצוותי החינוך המיוחד - המורים, המטפלים, הסייעים - יש תפקיד שאין שני לו. בידיהם הכוח והיכולת לגלות את הפוטנציאל של התלמידים הללו, לפתח אותו, ולהביא לכך שהם יתרמו לחברה ויהיו שווים, יהיו חלק. אבל, השכר והתנאים מחפירים. המזל שלנו הוא שהם לא עוסקים במלאכתם בגלל התנאים. רובם שם מתוך תחושת שליחות ואהבת אדם באשר הוא.
שירלי בלייר שטייןלפני חמש שנים, כשהגענו לארץ מארה"ב אחרי שהות של 18 שנה, בני דן - אז עולה חדש בן 14 – הגיע לבית הספר 'מגשימים' בירושלים. בבית הספר הוא נחשף לעשרות תעסוקות חדשות. מייד היה ברור שהוא נוהה במיוחד אחר פעילות אחת, פירוק אלקטרוני. בית הספר משתתף בתוכנית שבה התלמידים מסייעים בפירוק מכשירים אלקטרוניים לחלקים על מנת למחזר אותם לשימוש חוזר. דן נטל את המברג לידיו והתאהב. למד לפרק בעדינות, למיין, לסדר. לנהוג כפי שראוי במעבדה עם חלקים עדינים.
הוא השתתף בעוד פעילויות רבות בבית הספר, ורכש כישורים אינספור. אז למה אני מספרת לכם דווקא על הפעילות הזו? כי את המיומנויות האלו דן יוכל ליישם כמקצוע בחייו הבוגרים. לפרק, להרכיב, לתקן. יש סיכוי אפילו שבעזרתם של אנשים טובים ומשוגעים לדבר, הוא יעשה זאת במסגרת התנדבות לשירות צבאי. ואת כל זאת הוא רכש בבית הספר. אותה מסגרת שמשרד החינוך תכנן לקצץ בה. באכזריות. הכי קל לפגוע בחלשים, אלו שאין להם קול.
אתמול התפרסמה החלטת בג"ץ בעתירה שהוגשה על ידי אלו"ט וארגוני הורים נוספים: הוא ביטל את ההחלטה של משרד החינוך לקצץ שעה מיום הלימודים של החינוך המיוחד. השופטים הבינו שכל דקה שהילדים שלנו במסגרות החינוך, מוקפים בצוותים האוהבים והמקדמים, היא חשובה. הם הבינו שילדינו אינם הפקר. הם חשובים, וכאשר מלמדים אותם באופן הנכון, הם יכולים להפוך לחלק מהחברה ולתרום את חלקם.
עכשיו נשאלת השאלה, איך יתארגנו המסגרות לשנת הלימודים? מהיכן יגיעו ידיים עובדות עוטפות ואוהבות? עדיין אין תקציב. עדיין אין צוותים. עדיין החלשים - ילדינו - נשארים מאחור.
משרד החינוך חייב להתארגן אחרת. להילחם על תקציבים לחינוך המיוחד. לחשוב מחוץ לקופסה ולהפעיל תוכניות לימוד חדשניות שיקדמו את הילדים שלנו. לכל אחד מתלמידים פוטנציאל להצליח. תנו להם סיכוי.
שירלי בלייאר-שטיין היא פעילה חברתית, עו"ד למיצוי זכויות, אמא של דן, צעיר בן 19 עם אוטיזם, מחברת הספר "שפת אם" (הוצאת מטר) ויוצרת הקורס הדיגיטלי "מפצחים את האוטיזם"
