לפעמים צריך אישה אחת, סבתא אחת, אימא אחת, בת אדם, שתסביר לכולם שצריך לאהוב את כולם, לחבק את כולם. שלכולם מגיע הכי טוב בעולם, כי אנחנו שווים, כולנו. כי אלה החיים של כולנו.
לפעמים צריך אישה אחת, סבתא אחת, אימא אחת, בת אדם, שתקרא לנכד שלה, המתוק, סיפור מקסים ומחמם לב, כדי לומר לו שכל ילד וילדה יכולים להיות מי שהם רוצים להיות. שצריך לקבל כל ילד וכל ילדה, לכבד את הבחירות שלהם, גם כשהן מאתגרות אותנו. ללמד אותם שהם יכולים להיות מי שהם יכולים להיות, ומי שהם רוצים להיות, עכשיו ותמיד.
קראו עוד:
הספר "אני ג'אז", שיצא לאחרונה בתרגום לעברית, מספר את סיפורה של ילדה טרנסית באופן פשוט ובהיר. הוא מבוסס על חייה של ג'אז ג'נינגס, שהפכה לדוברת של ילדים וילדות טרנסים בכל רחבי העולם. ציפי שביט, האחת והיחידה, שמצחיקה את כולנו עד דמעות כבר עשרות שנים על הבמות ועל מסך הטלוויזיה, בתוכניות לילדים ולמבוגרים, בחרה להקריא את הסיפור לנכד שלה, דניאל, ולומר קבל עם ועדה: גם אני ג'אז.
מאותו רגע, החלה מתקפה רבתי ברשתות החברתיות ובערוצים השונים. שביט האהובה כמו הפכה לאויבת העם והילדות והילדים, וספגה נאצות וגידופים. קראתי את המילים הבוערות, ואז את התגובה הנינוחה והנְכוֹחָה של שביט: "לאנשים מגיע אושר באשר הם, אנשים. שכל אחד יחשוב וירצה איך שהוא רוצה והעיקר שנהיה בריאים". אז רציתי לומר לה תודה. תודה בשמי ובשם הבן שלי, תודה בשם השפיות והחוכמה. רציתי גם לחבק אותה.
זה יכול להיות בכל גיל, בכל מקום בעולם, בכל קהילה, שילד או ילדה מרגישים אחרת - כלואים בגוף אחר. רדופים במחשבות, ובעיקר מפחדים להיות לא שווים. לא פעם הם מפחדים מה יאמרו החברים, איך יגיבו ההורים ובני המשפחה, מה יקרה בחוץ. לפעמים הם חושבים אפילו לא להיות. זה יכול להיות הילדה או הילד שלכם, של מישהו במשפחה הקרובה או הרחוקה, של החברים או השכנים. זה הבן שלי.
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הבן שלי לא היה יוצא מהארון, ואם הוא היה מפחד לספר לנו שהוא יודע שהוא בן. מה היה קורה אם הוא היה חושש שסבתא שלו לא תקבל אותו, לא תאהב אותו. אם הוא היה נשאר כלוא בתוך עצמו, או שמא בורח מהבית או חס וחלילה מתאבד.
מחקרים וסקרים שנערכו בשנים האחרונות בארגוני הקהילה הגאה מראים כי כ-95% מהטרנסג'נדרים חוו מחשבות אובדניות וכ-40% ביצעו ניסיון אובדני. כ-95% מהם חוו הטרדה כלשהי, מילולית או פיזית, כ-65% חוו פיטורין או אי-העסקה, כ-60% סורבו לשכור דירה וכ-30% עדיין מחוסרי דיור. אבל המחקרים מראים גם שכשיש עורף משפחתי, המספרים הללו צונחים באופן דרמטי.
לנו לא היה ספק לרגע. מהרגע הראשון שבננו יצא מהארון, חיבקנו אותו ועטפנו אותו והרגשנו שהוא הבן שלנו, לא פחות ולא יותר. מהרגע הראשון ידענו שאהבה היא אותה אהבה. אבל פחדנו עליו, פחדנו מפני הכאבים שבפנים והאויבים שמבחוץ, ואנחנו עדיין פוחדים.
לפני שלוש שנים בדיוק פרסמתי את ספר השירים שליווה את התהליך שעברתי אני, עם התהליך להתאמה מגדרית של בני. פרסמתי את היומן השירי שכתבתי כדי לדייק את המחשבות והרגשות שלי. אחרי שהבן שלי קרא אותו, הוא אמר לי בדמעות: "אתה צריך לפרסם את השירים בשביל ילד או ילדה אחרים, בשביל הורים אחרים". כשהספר יצא, ואיתו התפרסמו ראיונות שונים, החלטתי גם לכתוב כאן כדי לומר לעוד ילדים וילדות שהם לא לבד. כדי לומר לעוד אבות ואימהות שהם לא לבד, כדי להציל ולו נפש אחת.
ציפי שביט הייתה גיבורת ילדות של כל כך הרבה ילדים וילדות, אימהות ואבות. היא הייתה גם גיבורת ילדות שלי. היא גיבורה שלי גם עכשיו. תודה.
*****
ילד אחר
רָצִיתִי לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילְךָ, כְּדֵי
שֶׁתֵּדַע שֶׁתָּמִיד
גַּם קֳבָל-עַם
וְעֵדָה – אֲנַחְנוּ
אִתְּךָ.
רָצִיתִי לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילָם, לוֹמַר
בְּקוֹל רָם וְצָלוּל
כָּל מָה שֶׁהָיָה
נָעוּל,
לָצֵאת לָעוֹלָם.
רָצִיתִי לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילִי, כִּי
בִּקַּשְׁתִּי
לְהִשְׁתַּנּוֹת
וּלְשַׁנּוֹת בְּדַרְכִּי
שֶׁלִּי.
וְהָיִיתִי חַיָּב לְסַפֵּר
בִּשְׁבִיל יֶלֶד
אַחֵר.
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" ו"בגוף ולא רק בו" (הוצאת פרדס)
