בשיתוף תלמה
תלמה שניר בר זאב
(צילום: אריק מרמור | כתבת: ניצן כהן)
קוראים לו שניר בר זאב והוא מתגורר במודיעין. על אף העובדה שהוא רק בן תשע, שניר הספיק לעסוק עד היום בענפי ספורט מגוונים ביותר, כך שהספורט הפך להיות עבורו דרך חיים של ממש. "אני אוהב לשחות, לעשות פארקור ונינג'ה", הוא מספר, "נכון להיום אני מתמקד בעיקר בג'ודו, ענף שאני מתאמן בו שלוש פעמים בשבוע. לג'ודו הגעתי דרך אחי ואחותי, שהתאמנו גם הם. אני רציתי רק לנסות, והתאהבתי בזה. רגע, ולפעמים אני גם קצת מצייר".
לא מדובר בעניין חדש. אותה התאהבות ששניר מדבר עליה התרחשה כבר כשהיה בן חמש בלבד, ועד היום הוא מתאמן במועדון סאקורה במודיעין, שם התחיל את הקריירה, בהנחיית המאמן ד"ר איגור רומניצקי.
כמו ילדים רבים אחרים, גם עבור שניר תקופת הקורונה, והבידודים הארוכים שנכפו על הציבור, הייתה טראומה של ממש. אך היא היוותה עבורו גם פתח להתעסקות בענפי ספורט חדשים. "כשתקופת הקורונה פרצה אימוני הג'ודו הופסקו ועברנו להתאמן דרך הזום", הוא מעיד, "לא כל כך התחברתי לזה, ולזומים בכלל, ולכן הלכתי לשיעור ניסיון בטריאתלון (ספורט המשלב ריצה, רכיבת אופניים ושחייה), ואהבתי את זה".
הטריאתלון משלב שלושה ענפי ספורט ביחד. איך מתאמנים?
"בטריאתלון מתאמנים בכל יום בענף אחר. נגיד, ביום ראשון זה יכול להיות ריצה, ביום שני אופניים וביום שלישי שחייה. אחרי שתקופת הבידודים נגמרה הג'ודו חזר והחלטתי לצמצם את אימוני הטריאתלון. נשארתי רק עם השחייה כי גיליתי שאני די טוב בזה, ועד היום אני משלב במהלך השבוע בין אימוני ג'ודו לשחייה. אבל את עיקר הזמן תופסים אימוני הג'ודו".
אם הקושי הראשון של שניר נבע מקיומה של מגפת הקורונה וחוסר היכולת להתאמן בצורה רגילה, הרי שהאתגר הקשה יותר הגיע בהמשך – כשהוא עצמו חלה בקורונה והיה מנוטרל לגמרי מהאימונים בספורט האהוב. "בג'ודו מתאמנים בלי מסכות, ממש נצמדים אחד לשני ומפילים אחד את השני, וככה נדבקתי מאחד הילדים שהיה חולה ולא ידע את זה", הוא מספר, "הייתי חולה במשך שבועיים וזה ממש ביאס אותי. בימים הראשונים היה לי כאב ראש, הייתי חסר תיאבון וגם איבדתי את חוש הטעם. כשחזרתי לאימונים אחרי התקופה הארוכה הזו היה לי די קשה כי לא הייתי כבר בכושר של פעם".
בספורט לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים. יש אירוע שנצרב לך בזיכרון?
"כן. השתתפתי באליפות של המועדון שלי והגעתי בה לגמר. לאורך התחרות חבשתי משקפיים מסיליקון והן לא הפריעו לשופטים, אבל לאחד השופטים בגמר זה כן הפריע והוא ביקש שאוריד אותם. נאלצתי להוריד אותן, בגמר לא ראיתי כל כך טוב והפסדתי. אני זוכר שזה ממש הרגיז אותי אבל אחר כך נרגעתי כי חשבתי שגם ככה יהיו לי עוד מלא קרבות בחיים שאני אפסיד בהם, ולפחות הגעתי למקום השני בתחרות".
למעשה, שניר הוא ספורטאי כל כך "מורעל" ומחויב לדרך שבה בחר, עד שבקיץ שעבר הוא אפילו ויתר מרצון על חופשה באילת עם המשפחה לטובת מחנה אימונים בג'ודו. "זו הייתה החלטה ממש קשה אבל בסוף הגעתי למסקנה שאני רוצה ללכת למחנה הג'ודו, שישנים בו עם החברים", הוא מסביר את ההחלטה הלא שגרתית, בעיקר בגילו הצעיר, "היה לי מאוד חשוב לא לפספס את המחנה הזה, גם אם הוא נופל על חופשה משפחתית שחיכיתי לה הרבה זמן".
מי שמלווה את שניר לאורך כל השנים הוא ד"ר איגור רומניצקי, המנהל והמאמן הראשי של מועדון הג'ודו סאקורה. "אני עוסק באימון ג'ודו מזה 30 שנה ואני יכול להעיד שאין הרבה ילדים כמו שניר", הוא מודיע, "שניר הוא ילד מקצוען ומאוד רציני, וגם מחוץ למזרן הוא מתנהג כפי שמקובל להתנהג בג'ודו".
איפה אתה רואה אותו עוד כמה שנים?
"אני חושב שהוא יהיה חבר נבחרת ישראל בג'ודו, אחד שמייצג את המדינה באולימפיאדה. במקום המספר שכתוב כרגע בצד האחורי של התלבושת שלו יהיה כתוב 'ישראל' בצבע אדום, שזה אומר שהוא אלוף העולם, או בצבע זהב, שזה אלוף אולימפי. יחד עם זאת, יש עוד הרבה על מה לעבוד והדרך הזו כמובן לא קלה ולא מובטחת".
בינתיים שניר נושא את עיניו אל מושא הערצתו, הג'ודוקא פיטר פלצ'יק, זוכה מדליית ארד אולימפית מטוקיו 2020. כשהוא נשאל מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לרמה הגבוהה הזו הוא משיב כי הכל נמצא בראש. "באימונים, למשל, אם אתה מחליט בתוכך שאתה לא רוצה ללכת היום להתאמן, אז זה כנראה מה שיקרה, או שיהיה לך אימון גרוע אם כבר הלכת. אבל אם תחשוב להפך, שאתה תעשה הכל בשביל לא להפסיד אימון, יהיה אימון טוב. כך גם בתחרות. אם אתה תגיע בגישה שאתה חושש מהקרב או מהסס, נראה שתפסיד. לכן, כשאני עולה למזרן אני בדרך חושב שמדליית הזהב הזו כבר שלי, ואז כל מה שנותר לי לעשות זה להילחם בשביל שלא ייקחו לי אותה".
מה הטיפ שלך לילדים ונערים אחרים?
"אל תוותרו לעצמכם ותלכו תמיד אחרי החלומות שלכם".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
