אנשי חינוך אוהבים לומר את המשפט הקלישאתי: "חינוך מתחיל מהבית".
אני חושב לפעמים על אלפי המורים באספות הורים, על הרגע שבו כל ההורים מסתכלים עליהם ובוחנים כול מילה שיוצאת להם מהפה, איך הם עוצרים רגע להפסקה מתודית בכדי ליצור את האווירה המתאימה ולהכניס את החשמל לכיתה ואז אומרים בטון מלא בפאתוס: "ואני מבקשת להזכיר לכם דבר אחד שאני מקווה שלא תשכחו אותו כל השנה: חינוך מתחיל מהבית!".
והורים מנענעים בראשם לאות הסכמה ואומרים זה לזה: כן, חינוך באמת מתחיל מהבית.
אבל יודעים מה? אם יש דבר אחד שיצא לי לחוות אותו כמחנך בכל רמ"ח איברי זה בדיוק את המשפט הזה. יש באמת הרבה משפטים יפים בחינוך, אבל את המשפט הזה הייתי חורט בשער בית הספר.
אמנם פורים עבר כבר אבל אני זוכר את טקס חילופי משלוח המנות של הכיתה שלי כשחינכתי בגוש עציון: תלמיד אחד הגיע לכיתה עם שני משלוחי מנות. אתם מוזמנים לבדוק מול המחנכים שאתם מכירים כמה תלמידים מגיעים לכיתה עם שני משלוחי מנות. אני אתן לכם רמז: אפס. תלמידים מגיעים עם כל מיני סוגים של משלוחי מנות אבל תמיד עם משלוח אחד.
ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מה, למה שניים?"
הוא הביט בי וענה לי בלי להתבלבל: "אמא אמרה לי שיכול להיות שיש תלמיד שאין לו משלוח מנות לתת לחברים בכיתה ולכן היא מכינה לי שניים".
בערב הרגשתי שאני לא יכול להתאפק והתקשרתי לאותה אמא ואמרתי לה שאני מצדיע לה.
"כל כך לא מובן מאליו", אמרתי לה.
היא ענתה לי בצחוק: "דווקא כל כך מובן מאליו. אם אנחנו לא נחנך את הילדים שלנו להפגין אכפתיות וסולידריות חברתית בבית הספר, בשביל מה בכלל אנחנו שולחים אותם לשם? ת'כלס את כל המקצועות הם יכולים ללמוד באינטרנט ,לא ככה?"
ואם אתם חושבים שזה הסוף אז חכו לסיפור של הטיול השנתי שלנו, שהתרחש בדיוק כמה חודשים אחר כך, כאשר סיימתי לשבץ את התלמידים לחדרים וגיליתי שהתלמיד הכי מתקשה אצלי מבחינה חברתית נשאר בלי חדר. לא שבאמת הופתעתי מזה, אבל הייתי טרוד בכל כך הרבה דברים והעומס היה כל כך גדול שלא שמתי לב למורכבות הזו. שברתי את הראש ולא ידעתי מה לעשות כי כל קומבינציה שניסיתי פשוט לא עבדה.
2 צפייה בגלריה
"אם יש תלמיד שאין לו חברים שרוצים לישון איתו, אני רוצה לישון איתו!"
(צילום: Shutterstock)
חמש דקות לפני ההפסקה הודעתי לתלמידים שיש לי בעיה בשיבוץ המקומות לחדרים ולכן ההצגה של החדרים עדיין מתעכבת. אחרי שהתמקמתי בחדר מורים, חבר אמר לי שתלמיד שלי מחכה לי בחוץ ורוצה לדבר איתי. זה היה התלמיד ההוא שאמא שלו נתנה לו משלוח מנות אקסטרה בשביל לתת למישהו שאין לו. מה הוא רצה הפעם? ובכן, הוא רצה לומר לי את המשפט הבא: המורה, אם יש תלמיד שאין לו חדר או חברים שרוצים לישון איתו, אני רוצה לישון איתו!". שאלתי אותו אם הוא חשב על זה לבד והוא ענה: "מה פתאום? סיפרתי לאמא שלי על הטיול השנתי ועל החדר שלי והיא שאלה אותי אם דאגתי לבדוק שאין לי חבר שנשאר בלי חדר".
בשנותיי כמורה וכמחנך, יצא לי להכיר מאות הורים, אם לא יותר. רובם אנשים טובים, מקסימים בדרכם אבל עסוקים עד מעל לראש. מה באמת הסיכוי שאחד מהם יגיד לבן שלו: אם תראה 'שיש לך חבר שאין לו חדר, אז תבקש להיות בחדר איתו ביחד כדי שלא יהיה לבד"?
פרומיל אחוז. לא, כי הם רעים. כי אנשים עסוקים בעצמם ובטרדות שלהם. זו דרך העולם. זה הטבע. אם הם רק היו עוצרים רגע וחושבים איזו מעלה הם יכולים להקנות ולהטמיע לילדים שלהם דרך המשפט הבודד הזה שאמרה האימא של התלמיד שלי לבן שלה. משפט שכולו אכפתיות ואנושיות. חינוך באמת מתחיל מהבית. מחנך יכול להצמיח בתלמיד כנפיים. הורה יכול לשתול לו את הלב.
