דמיינו את העולם מנקודת מבט של ילד בן 3. הכול נראה גדול ורחוק: השולחן, הברז. מה יקרה אם נתאים את המרחב לזווית ההתבוננות שלו? זאת בדיוק המטרה של פרויקט "בין הטיפות": לשנות את תחנות "טיפת חלב" של משרד הבריאות, כך שיתאימו יותר למשתמשים שלהן - הלוא הם הקטנטנים. מומחים רבים נדרשו למשימה: אדריכלים ומעצבים מקומיים ובינלאומיים, סטודנטים מבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל ואחיות ומפקחות אזוריות בתחנות "טיפת חלב". כולם יחד ייצרו יחד מדריך לשיפור סניפי "טיפת חלב" בישראל ולהתאמתו לפעוטות.
"אנחנו כבר לא זוכרים איך זה להיות ילדים, איך זה להיות בגובה שלהם", מסבירה אדווה מטר, אדריכלית, מרצה וחוקרת בבצלאל, וחוקרת ראשית של פרויקט "בין הטיפות". "אנחנו כבר לא יודעים לראות אחרת את העולם. האתגר הכי גדול הוא לרדת לגובה של הילדים, פיזית. אני מזמינה הורים לרדת לברכיים, ולנסות ללכת ככה עם הילדים שלכם, כדי להרגיש את העולם כמוהם".
איך התגברתם על הפער בין הורים לילדים בפרויקט?
"בגלל שאנחנו לא זוכרים איך זה להיות קטנים, בפרויקט חשבנו על כל חמשת החושים. מה הם מריחים וממששים? הגובה של המרחב צריך להיות בסטנדרט של ילדים, מנקודת מבטם. מה הם מרגישים כשהם רוצים להגיע לצעצוע שהוא לא בהישג ידם? זה חיבור מחדש למקומות שבהם אנחנו היינו חסרי ישע".
מה הטעות הנפוצה ביותר כשחושבים על נקודת המבט של ילדים?
"מבוגרים חושבים שילדים צריכים מרחב צבעוני. הם לא. העולם שילדים רואים גם ככה מאד מוצף, והם צריכים יותר מגע אנושי וקשר עין וחיבור. דווקא להרגיע את הסביבה, ולתת מקום לאינטראקציה אנושית".
בנוסף לנוחות והרווחה של הילדים, חשוב שגם ההורים ירגישו בנוח. "אם ההורה רגוע גם הילדים רגועים. בנוסף, חשוב לנו גם לדאוג לרווחת הצוות המטפל. אם הם קצרי רוח כי אין להם למשל מטבחון לשתות בו קפה, ולא נוח להם, זה גם יקרין על הילד ועל ההורה".
השירות הדמוקרטי האחרון
התחנה הראשונה של "טיפת חלב" הוקמה ב-1921 בירושלים, תולדה של שיתוף פעולה בין הסתדרות הנשים העבריות להדסה, במטרה לצמצם תמותת תינוקות. בתחילה, חילקו בתחנות אלו חלב כדי למשוך אימהות לתחנות.
תחנות "טיפת חלב" ברחבי הארץ נועדו לעזור להורים צעירים בייעוץ וסיוע, מרגע הלידה ועד לגיל שש. הצוות מלווה ומדריך משפחות צעירות ומספק חיסונים, מעקבי גדילה והתפתחות, וייעוץ בנושאי הנקה, שינה, תזונה ואורח חיים בריא.
החשיבות של טיפת חלב, מסבירה מטר, היא לא רק אישית, אלא אזרחית ופוליטית. "אין לנו תהליך חניכה חברתי לתפקיד ההורי. אנחנו עסוקים בשאלות של ביטחון והישרדות. אנחנו רק רוצים לעבור את השנים הראשונות האלה, שהילדים יגדלו. מעודדים אותנו ללדת, מכל מיני סיבות, אבל איך נגדל את הילדים? מערכת החינוך מלמדת אותנו להיות עובדים יצרניים ויזמים, לא איך להיות הורים. טיפת חלב הוא אחד השירותים הדמוקרטיים האחרונים שנשארו. אנחנו צריכים להפוך את המפגש הזה עם מערכת הבריאות לטוב ומכיל".
למרות הכוונות הטובות, פעמים רבות החוויה של ההורים והילדים בטיפת חלב עלולה להיות שיפוטית ולא כיפית במיוחד, לכאורה בשל הבדיקות הפיזיות שהיא כוללת. "המרחב הפיזי גורם לחוויה בטיפת חלב להיות לא נעימה. ילד בגובה של 95 סנטימטר, במרפאה כמו טיפת חלב, רואה בעיקר כסאות שלא בגודל שלו. הוא חווה מרבד של רצפות לבנות. כשהוא נכנס לחדר של האחות או הרופאה, הכול גדול ורחוק ממנו: האחות יושבת על כיסא מחשב גבוה. לעלות על המשקל כשאתה ערום, ולהרגיש שמדברים עליך מעל הראש שלך, זה לא נעים. זו חוויה של מבחן, של מבדק. האתגר שלנו הוא להפוך את החוויה לנוחה יותר. ליצור מרחב שהוא לא רק מרפאה אלא יצור היברידי יותר מורכב, משהו שכולל מפגש, טיפול, משחק ומרחב יותר נינוח. חשוב לנו, לדוגמה, ליצור אווירה נוחה כדי שאמא תוכל לשתף אם היא סובלת, חלילה, מדיכאון אחרי לידה".
האחריות הגדולה מכל, מסבירה מטר, היא בכך שההמלצות יעברו יישום ויהפכו לפרקטיקה. האתגר, כמו תמיד, הוא תקציבי. "הפרויקט ממומן על ידי קרן ברנרד ון ליר. ההחלטה האם לבצע אותו בפועל מוטלת על הרשויות המקומיות בהתאם לתקציב שלהן. יש לנו אחריות חשובה על השנים הראשונות של הילדים, על המשפחות. טיפת חלב עוזרת למשפחות לבנות את עצמן, גם כאלו שאין להן כסף לרופאים פרטיים. איך נעזור לשוויון זכויות? ניקח אחריות על השנים הראשונות של הילדים. אני מאמינה שזה שינוי קטן, אבל כזה שיחלחל הלאה. בדקו במחקרים רבים שבכל פעם שהמדינה משקיעה בילדות של ילד שבעה דולר, היא מקבלת מאות דולרים בחזרה: גידלנו ילד שתורם לחברה, שהוא לא עבריין, שיש לו כישורים יצרניים, שהוא בריא ומאוזן. ברור שזה משתלם להשקיע בילד שהופך לאזרח של המחר".
פורסם לראשונה: 09:41, 10.04.24
