באמצע 2023 איימי וגרישה משקיט, זוג בני 38 והורים לשלוש בנות מקיבוץ יחד שבמועצה האזורית משגב, מצאו את עצמם בצומת דרכים. בעל הבית שממנו שכרו את ביתם ביקש לחזור לגור בבית שלו, והבית שרצו לבנות היה עדיין בגדר חלום רחוק. לא נמצאה אפשרות לשכור בית אחר בקיבוץ, והמחשבה על מעבר למקום אחר הובילה אותם לחשב מסלול מחדש. הבנות שלהם, ליה, גבריאלה ואביגיל, היו אז בנות 10, 8 ו- 7 והם התלבטו מה לעשות. למודי ניסיון בטיולים משפחתיים בחו״ל, החליטו לעשות את הצעד הגדול, שרבים רק חולמים עליו, ולצאת למסע משפחתי בעולם, ולנסות לבנות את ביתם מרחוק, תוך כדי תנועה.
הרבה אנשים נדרשים לעזוב את הדירה ששכרו, וזה לא מוביל אותם לצעד כל כך מרחיק לכת.
גרישה: "שני הטיולים הארוכים יחסית שעשינו בעבר במרכז ודרום אמריקה, חודשיים כל אחד, הדביקו אותנו בחיידק המסעות בעולם, וידענו שזה רק עניין של זמן עד שנצא שוב לעולם לתקופה ארוכה יותר. כשבעל הבית שלנו הודיע לנו שנצטרך לצאת מהבית בתום החוזה, ידענו שזה חלון הזדמנויות חד פעמי לעשות את זה, לפני שמתחיל גיל ההתבגרות של הבנות".
לכתבות נוספות במדור "מסע משפחתי":
היציאה למסע בעולם מלווה אצל רוב המשפחות בחששות. נשמע שהפחדים דילגו עליכם.
גרישה: "הלבטים והחששות שלנו התמקדו רק בבנות שלנו, והיו קשורים לאיפה הבנות ילמדו, ומי יהיו החברות שלהן במסע. בקיבוץ חיינו בקהילה קטנה ומשפחתית והחברויות היו מאוד חזקות וחשובות להן. חששנו לאבד את זה. חששנו גם שכשנחזור לא יהיה להן מקום בבית הספר האנטרופוסופי המדהים שהן למדו בו".
איימי: "פחדתי שניסיון ההתאקלמות של הבנות בבית ספר דובר ספרדית, לא יהודי ולא אנתרופוסופי יהיה קשה וכואב, ולא בהכרח מפתח. תהיתי האם זה בכלל מתאים להן. בנוסף, חששתי שבמסע בעולם יגרום להן לפספס את המעטפת והעוגן שהקהילה והקיבוץ שלנו העניקו להן".
המלחמה פגעה בהכנסות
חששו אבל יצאו בכל זאת. הם קנו רכב וטיילו במקסיקו במשך 10 חודשים, וביקרו בלמעלה מ-30 עיירות שונות, משם המשיכו לחמישה חודשים מרגשים בארגנטינה, אחר כך ברזיל, ארה״ב ועכשיו הם בתאילנד.
איימי: "תכננו לחזור לארץ בימים אלה אבל החלטנו שאנחנו מאריכים את המסע עוד, ובהחלטה ספונטנית חצינו את כדור הארץ ונחתנו לפני כחודש בתאילנד".
גרישה: "קיווינו שהמצב הביטחוני בארץ ישתפר אבל זה רק הולך ומידרדר. במקביל ראינו שיש המון ביטולי טיסות וששום דבר לא ודאי, וברקע גם התקיפה האיראנית. אז קיבלנו רגליים קרות והחלטנו שפשוט נצטרף להרבה חברים ומשפחות שאנחנו מכירים בתאילנד עד שהמצב יירגע".
הם יצאו למסע הזה ערוכים היטב מבחינה כלכלית, עם עסק משותף שהוסב לעבודה מרחוק, של ליווי משפחות עם הפרעות באכילה, לצד שתי דירות להשכרה בגליל. בנוסף, לאיימי יש קליניקה לליווי נפשי של אנשים בצמתים שונים בחייהם. הם היו בטוחים שלפחות בכל הנוגע לכסף, הם יכולים לישון בשקט, אבל הגיע 7 באוקטובר וטרף את הקלפים. המלחמה המתמשכת הובילה לירידה משמעותית בהכנסות.
איימי: "היו לנו שתי דירות להשקעה בגליל העליון אותן רכשנו עוד כסטודנטים, אבל נאלצנו למכור אותן בזמן המלחמה ולהשקיע את הכסף במקום אחר, כדי להמשיך לממן את המסע. במקביל, אנחנו כל הזמן חושבים כיצד לייצר עוד מקורות הכנסה".
כמה עולה לכם בממוצע חודש במסע?
״"5,500-4,500 דולר לחודש עבור חמשתנו, כולל מעברים".
מלבד הפן הכלכלי, האם המלחמה השפיעה על המסע שלכם?
איימי: "אני לא חושבת שיש ישראלי או יהודי אחד בעולם שהמלחמה לא נגעה בו והשפיעה עליו. ברמה האישית, שבעה באוקטובר שבר אותי. התפקוד שלי ירד למינימום ובכיתי כל יום. לא היו לי כוחות לשום דבר מעל המינימום וזה נמשך ככה חודשיים. כל התוכניות שלנו לצאת לשנת 'שיקום עצמי' כמו שנהגנו לקרוא לזה בינינו, ולהתרחק מהמתח שיש בישראל, כדי להגשים את החלומות שלנו בתחום האישי ולפתח תכנים מקצועיים בקריירה, לכתוב, שיהיה זמן לתחביבים, הכול נמחק ביום הזה".
"המסע הוא בית הספר הכי גדול של החיים"
אחת ההחלטות המרכזיות שקיבלו לפני שיצאו לעולם, הייתה שהם לא מתפשרים על החינוך של הבנות בזמן המסע, אבל כל הניסיונות לשלב אותן בבית ספר מקומי במרכז אמריקה נחלו כישלון.
גרישה: "מאוד רצינו שהבנות ילמדו בבית ספר מקומי או בינלאומי, יחד עם ילדים מכל העולם, ואפילו רשמנו אותם לכמה בתי ספר, אבל זה לא צלח. בבית ספר הראשון, האנטרופוסופי, שאליו נרשמנו באזור הקאריבי במקסיקו, הכיתה לילדה הגדולה לא נפתחה בגלל העדר ביקוש. בבית הספר השני הרגשנו שהמורים לא התאמצו כל כך לשלב את הבנות עם שאר הכיתה. הבנות בכו כמעט כל יום והבנו שזה לא בגלל שקשה להן להסתגל, אלא שזה פשוט לא המקום שנכון להם. ביעד השלישי לא היו מקומות לכל הבנות. בשלב הזה הבנו שאנחנו צריכים לקחת את המושכות אלינו".
אז מה עשיתם?
איימי: "פיתחנו שיטה משלנו של הום סקולינג המשלב לצדנו גם מורים מקצועיים. ביצענו מחקר לפני כל מקום שהגענו אליו והשתלבנו באיכויות הטבעיות של המקום. למשל, במקום שיש בו ים- לומדים על הים ועל הדגים, רואים לוויתנים, דולפינים, צוללים, גולשים ובעיקר לא מנסים לגרום למקום להיות מה שהוא לא. במקום של אומנויות - כמו מקסיקו – עסקנו הרבה בקרמיקה, מקרמה ומלאכות מקומיות".
גרישה: "לצד הפעילויות האלה, גייסנו מורים מקצועיים מקומיים. כך הרווחנו גם עלויות הרבה יותר נמוכות, למדנו ספרדית בניבים שונים ואת התרבות המקומית, המנהגים והטמפרנט של כל מקום".
אתם לא מרגישים שאתם מקריבים את טובת הבנות כתוצאה מהרצון שלכם לטייל בעולם?
גרישה: "לפני שיצאנו לדרך הגדרנו את הילדות שלנו כמצפן המסע. לא הגדרנו את המסע כרצון לטייל בעולם או כהגשמת חלום שלנו המבוגרים עבור עצמנו, אלא מתוך ראייה התפתחותית שאנחנו מאמינים בה. אנחנו מאמינים שהענקנו לבנות שלנו תקופת חיים מאוד מיוחדת ומעצימה".
ובכל זאת, לא מטריד אתכם שהבנות לא במסגרת מסודרת?
גרישה: "לא. המסע הוא בית הספר הכי גדול של החיים".
איימי: ״חינוך אנטרופוסופי, שבו אנחנו דוגלים, הוא לא חינוך רגיל אלא חלק מתפיסת חיים רחבה יותר של האדם בסביבתו. זו תפיסה שמדברת על התפתחות ייחודית לכל ילד, הבשלה ללמידה, זיהוי חוזקות של ילדים והתמקדות בהן והרבה סקרנות. אנחנו מרגישים שהבנות הרוויחו המון כלים לחיים, וזה שווה הכל״.
מסתבכים עם החוק
ההפתעות במסע של משפחת משקיט לא הסתיימו עם בתי הספר. כשהם נסעו במקסיקו לכיוון הגבול עם ארה"ב, עצרה אותם המשטרה והודיעה לגרישה שהוא חשוד בסחר בתינוקות ונשים, וצפוי לעונש של לפחות 6 שנים בכלא.
איך? למה? מה קרה שם?
איימי: "נסענו במקסיקו וראינו בדרך שיירות של מאות אנשים שפשוט הולכים בשמש של 38 מעלות בלי בקבוקי מים. ראינו שכולם ממש תשושים ובקושי זזים".
גרישה: ״"היתה שם ילדה קטנה עם אחותה ואיימי מאוד ריחמה עליהם אז החלטנו להציע להן מים ואוכל. כשפתחנו את הדלת לתת להן מים ואוכל, הן ממש התחננו להצטרף אלינו לכמה דקות נסיעה והסכמנו".
איימי: "הן סיפרו שהגיעו מצפון קולומביה, ושיש בעיירה שלהן המון פשע, והן ברחו בגלל הממשלה המושחתת והן רוצות להגיע לארה"ב".
גרישה: "בזמן שאנחנו מדברים, הגענו למחסום משטרתי והשוטר שאל אותנו מי האנשים שאיתנו ברכב. אמרתי שהן חברות שלנו, אבל הוא מיד הבין שזה לא נכון. תוך רגע הגיע מנהל התחנה וקבע שאנחנו מואשמים בפשע של הברחת מהגרים לא חוקיים וחטיפת קטינה ואישה ושהעונש הוא 6 שנים ומעלה בכלא".
איך יצאתם מזה?
איימי: "הבנות שלנו מאוד נלחצו, והתחילו לשאול 'אבא, אבא מה קורה? מה הם רוצים?' ומאחורה באוטו הילדה ואחותה הגדולה התחילו להתחנן שלא יסלקו אותן. הן בכו מאוד, היה הרבה סטרס והלב שלנו דפק נורא חזק".
גרישה: "איימי ישר הציעה כסף, כי אנחנו יודעים שבמקסיקו ככה זה עובד, אבל הם לא היו מוכנים לקחת את הכסף, וזה הלחיץ אותנו עוד יותר. הם ביקשו ממני לצאת מהרכב, והבנתי שעוד שנייה אני עם אזיקים על הידיים ופשוט קפצתי עליו, על מנהל התחנה, חיבקתי אותו, ויצאו לי דמעות, ממש ירדו לי דמעות. אמרתי לו בבקשה תשחרר אותנו, עשינו טעות, ואני נורא מצטער, ואני לא יודע מה לעשות. כבר דמיינתי את עצמי מול שופט ואיך כל החיים שלנו נדפקים. השוטר פשוט הדף אותי מעליו ואמר לי 'תביא לי לפחות עוד אלף, זה לא מספיק'. יצאנו בסופו של דבר עם קנס של 400 שקל".
ומה עלה בגורל הילדה ואחותה?
איימי: "הן הצליחו להגיע בבטחה לארצות הברית וקיבלו מקלט. אנחנו בקשר איתן".
גם בברזיל הייתה להם חוויה מלחיצה. הפעם לא עם החוק המקומי אלא עם עולם הפשע.
גרישה: "היינו בריו שבברזיל, וקראנו פוסט באינטרנט על סיור אותנטי ולא תיירותי שמראה את החיים בפאבלה כמו שהם. אנחנו תמיד מחפשים את מה שפחות תיירותי ומוכר וזה נראה לנו מרתק. במקור, הסיורים האלה נעשים בבוקר, אבל בגלל אילוצי עבודה ביקשנו לקיים אחד בערב. המדריך, ברזילאי בן 50, אמר לנו מראש שפחות מומלץ להסתובב בשכונה אחרי השקיעה, אבל לא התייחסנו לאזהרה שלו מספיק ברצינות".
איימי: "הוא גם אמר שחשוב שנדע שבסיור רואים הכול בלי פילטרים ושזאת לא הצגה תיירותית כמו שאר הפעילויות שמציעים בריו, אבל גם מזה די התעלמנו. הגענו באיחור לסיור והמדריך היה מאוד מתוח. פה התחלנו לחשוד. במקום לקבל את פנינו בחיוך ואולי בחיבוק, הוא אמר שהוא חייב לחזור מהר לפאבלה כי הוא אסיר מורשע במעצר בית".
גרישה: "ברגע הזה נעצרה נשימתנו, בקטע פחות טוב. התחלנו את הסיור ומיד הבנו מי האיש. מסתבר שהוא ראש הקרטל באזור שאחראי על 450 צעירים חמושים שבעל כורחם בחרו באורח חיים כזה. הם שומרים על אנשי השכונה העניים מפני המשטרה המקומית המושחתת ומנסים לשרוד".
איימי: "בסיור אתה נחשף למראות לא פשוטים של ילדים שחיים בתנאים קשים מאוד. הלכנו בין עשרות דוכנים שמפוצצים בעשרות קילוגרמים של סמים ולצידם חיילי הפאבלה, צעירים חמושים בנשק אוטומטי, רובם מתחת לגיל 20, שמאבטחים את הדוכנים. זה היה מטורף".
אין בית, אין ביטחון
איך נראה יום של משפחה במסע בעולם?
גרישה: "אנחנו קמים ב-5 בבוקר, שותים קפה ואוכלים משהו קליל. הבנות מתעוררות ב-6 וחצי ומכינות לעצמן ארוחת בוקר. בזמן הזה, אני ואיימי יוצאים לריצה או להליכת בוקר. כשאנחנו חוזרים הביתה, אנחנו בדרך כלל עובדים כמה שעות בזמן שהבנות לומדות באופן עצמאי או תחת הנחיה שלנו, או עם מורה פרטית לאנגלית או ספרדית בזום. בשעה 12 יוצאים לטיול, מסלול, או לעיירה כלשהי וחוזרים אחרי השעה 18:00, להתארגנויות של ארוחת ערב וסיום היום".
על מה אתם מוותרים?
"קודם כל משחררים לגמרי את הצורך בביטחון ובוודאות. אין לך בית קבוע ושום דבר לא מובן מאליו. מה שכן, כשאתה עם ילדים חשוב לבנות סדר יום ואתה צריך להיות מאד יצירתי ככה שלכולם יהיה מעניין וגם מגוון. זאת ממש יכולה להיות עבודה.
"יש ימים שבהם אתה מגיע ליעד מסוים ובוחר להישאר בו שבועיים כי מאוד כיף לך ויש ימים שבהם אתה נוהג ב-10 בלילה ואומר לעצמך: 'איפה אנחנו ישנים הלילה לעזאזל? אולי יש להם חג? למה אין שום בית פנוי?' אין ביטחון בשום דבר, אתה משחרר הכול על מלא. אין לך מושג לאיזה נוף תתעורר ואם המיטה תהיה נוחה או במיקום טוב. אתה בורא לעצמך את המציאות שזה מהמם אבל גם גוזל המון אנרגיה. צריך כל הזמן להיות בהקשבה ולדבר על הצרכים של חמישה אנשים ולהכיל תנודות במצבי רוח, כשכולם ביחד 24/7״.
איזו עצה הייתם נותנים למשפחות שחושבות לצאת למסע בעולם?
"לעולם לא להעתיק מסלול של מישהו אחר. זה יכול להוביל למפח נפש עצום. כל אחד חווה את המציאות אחרות כתלות באישיותו, במקום האישי, הזוגי והמשפחתי שבו הוא נמצא".
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק משפחות במסע בעולם - הקהילה
