פרויקט "בוקר טוב יותר" מתקיים בשיתוף תלמה
עשרות אלפי משפחות מעוטף עזה ומצפון הארץ מפוזרות מתחילת מלחמת חרבות ברזל בבתי מלון בכל רחבי הארץ. כ-2,200 מפונים מצאו מקום מקלט בשבעת יישובי המועצה האזורית הערבה התיכונה, 42 אחוז מהם ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. מחלקת הספורט במועצה, בניהולו של יוסי לין, נרתמה למען המפונים וילדיהם, גייסה ציוד מגופים רבים, ומקיימת כבר למעלה מחודשיים פעילויות ספורט ללא עלות למענם, שמועברות על ידי מאמנים מקצועיים מהערבה ומהעוטף. האימונים נערכים בקריית הספורט שנפתחה רק לפני שנה ביישוב הקהילתי ספיר, אשר מאובזרת בציוד המתקדם והמקצועי ביותר וכוללת בריכות שחייה חצי אולימפיות, אולמות ספורט, חדר כושר, מגרש כדורגל ועוד. בנוסף, מחלקת הספורט הרחיבה את מערך החוגים על מנת לשלב את התושבים המפונים בקבוצות הספורט המקומיות, וכן מאפשרת לנבחרות מאזורים מפונים לקיים אימונים משלהן.
ילדי "הפועל אשכול" חזרו למגרש - בערבה
(צילום: ירון שרון, כתבת: מור גורן )
בין קבוצות הספורט המתאמנות כעת במקום ניתן למצוא את "הפועל אשכול" – מועדון כדורגל פורח, שמנה עד 7 באוקטובר 560 משתתפים ומשתתפות מגילי גן ועד י"ב, כולל קבוצת נשים בוגרות. כ-36 מחברי המועדון מתאמנים כיום בקריית הספורט של ספיר בהדרכת מאמן הכדורגל דור אליהו, תושב הערבה בעצמו. הספורטאים מתאמנים כקבוצה אורגנית פעמיים בשבוע, ופעמיים נוספות משולבים בקבוצת "הפועל ערבה".
במסגרת פרויקט "בוקר טוב יותר", המתקיים בשיתוף תלמה, אנו פוגשים בשבועות אלה ספורטאים צעירים שחייהם השתנו מהקצה אל הקצה מאז 7 באוקטובר, ומקבלים מהם טיפים כיצד הם מתמודדים עם האתגרים ולא מוותרים על השאיפות להגיע למצוינות ולזכות באליפויות. כך פגשנו שניים משחקניה של הפועל אשכול – יובל ברקל (11) מהמושב יתד ועידן צוויג (11) מקיבוץ שדה אברהם, שני יישובים הסמוכים לעזה. "7 באוקטובר תפס אותי לקראת יציאה מהבית לחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת במושב, ואז התחילו אזעקות עם גשם של טילים", משחזר יובל את השבת הטראומטית, "ישבתי בממ"ד ופשוט חיכיתי. לא היה לנו חשמל כי המחבלים ניתקו אותו, וההורים שלי נאלצו להטעין את הטלפון באוטו".
בשעות הארוכות שבהן שהו יובל ובני משפחתו בממ"ד חדרו לשטחים החקלאיים של המושב חוליות של מחבלים על אופנועים. למזלם של התושבים, המחבלים נבלמו על ידי הצבא. "כשהתפנינו מהבית לא ממש ידענו לאן אנו הולכים", הוא מספר, "פשוט אמרנו לנו – קחו מזוודות, שימו בהן כל מה שאתם צריכים וסעו מפה. הגענו לדימונה והתחלנו לעשות טלפונים כי לא ידענו לאן אנחנו ממשיכים, ואז התברר שלדודה שלי יש חברה בעין יהב בערבה שיש לה יחידת דיור, והם הסכימו לארח אותנו בבית שלהם עד שמצאנו צימרים במושב, שבהם אנו גרים עד היום".
3 צפייה בגלריה
יובל ברקל ועידן צוויג. שמעו בקבוצת הוואטסאפ של הנבחרת על חטיפות ועל הרוגים
(צילום: ירון שרון)
כיצד החוויה הקשה שעברת השפיעה עליך?
"בשבועיים הראשונים לא יצאתי מהדירה בעין יהב. אם מישהו לא היה מלווה אותי, לא הייתי הולך לשום מקום כי כל הזמן פחדתי שפתאום יופיע מולי מחבל".
הדבר היחיד שהצליח להוציא את יובל וחבריו מהטראומה שאותה עברו הייתה החזרה ההדרגתית לאימוני הכדורגל. בהתחלה הגיעו להדריך את הילדים מאמנים מהפועל באר שבע. לאחר מכן הם השתלבו באימונים הכדורגל של קבוצת הפועל ערבה. "כשאני עולה למגרש הכל נשכח. הראש שלי נקי ואני ממוקד רק בכדור", מספר יובל כיצד משפיע עליו הספורט, "הכדורגל הוא חלק גדול מהחיים שלי ובלעדיו אני בקושי יכול להסתדר"
עידן צוויג (11) עבר חוויות דומות באותה שבת שחורה. "ישנתי, פתאום התעוררתי מבומים גדולים וכשקמתי ראיתי שכל המשפחה שלי בממ"ד. ישר אחרי הצבע אדום הראשון גם החשמל נפל, והיינו יותר מ-30 שעות בלי חשמל", הוא מספר, "קצת אחרי האזעקה הראשונה דיברו על חדירות מחבלים, והרבש"ץ התקשר לאבא שלי ואמר לו לצאת עם האקדח ולעזור".
אמו, מעיין, מוסיפה כי "הבית רעד מהכמות העצומה של הטילים שנחתו במושב באותו בוקר. יוני, בעלי, יצא עם האקדח והצטרף לכיתת הכוננות של המושב, ואני לקחתי סכינים לממ"ד כי לא היה לי נשק אחר. רצה הגורל ובגלל שהיישוב שלנו גובל בדרום הרצועה היו חוליות מחבלים מעטות יחסית, והצליחו לבלום אותן על כביש 232. ביום ראשון, 8 באוקטובר, החלטנו להתפנות בעצמנו. נסענו דרך השדות בשיירת רכבים לכיוון צאלים, כשהגברים מגינים עלינו עם מספר אקדחים. הגענו לחברה בעין יהב, ומאז אנו לנים בצימרים שלה במושב".
עידן מספר: "יש לנו קבוצת וואטסאפ של כל החברים מקבוצת הכדורגל, והתחלנו להתכתב בה. היו חברים שכתבו על חדירת מחבלים לבתים שלהם, אחרים כתבו שאמא שלהם נחטפה ואחרים כתבו שירו באבא שלהם. זה היה מפחיד מאוד. בשלב כלשהו כולם אמרו לי לא להסתכל בוואטסאפ כי זה סתם ילחיץ אותי". האירועים כמובן השפיעו עליו באופן משמעותי. "בחודש הראשון בעין יהב לא ידענו מה קורה איתנו בכלל", הוא מספר, "גם שמעתי על אבות של חברים שלי שנהרגו וממש פחדתי כי אבא שלי נשאר במושב ולא היה איתנו".
איך הצלחת להתגבר על החוויה הקשה?
"בעזרת הכדורגל. כשחזרתי לשחק זה פשוט היה כיף. במגרש אני מצליח לא לחשוב על כל הדברים הרעים. לפני השבת השחורה היו לנו שלושה אימוני כדורגל בשבוע. כשפינו אותנו לא שמרנו בהתחלה על כושר ולא שיחקנו כדורגל, ורק כשהביאו לנו מאמן לערבה הוא עזר לנו לחזור לכושר ולשחק ברמה גבוהה".
מה החלום שלכם?
יובל: "החלום הכי גדול שלי הוא להגיע לקבוצות הגדולות באירופה. להיות שחקן שמתפתח למקומות גדולים".
עידן: "אני שואף להגיע לנבחרת ישראל ולשחק בקבוצות טובות".
למה אתם הכי מתגעגעים?
שניהם עונים בקול אחד: "הביתה, הביתה".
בשיתוף תלמה
