בשיתוף תלמה
תלמה בוקר טוב כדור שער
(צילום: טל שמעוני, כתבת: מור גורן)
העיוורון נתפס בעיני אנשים רבים כאחת המגבלות החמורות ביותר, אם לא הקשה מכולן, שהרי האדם מאבד את יכולת התמצאותו במרחב. אך מתברר כי האימרה "אין דבר העומד בפני הרצון" נכונה גם במקרה זה, ואחת הדוגמאות המרתקות לכך היא המשחק כדור שער, אותו משחקים עיוורים ולקויי ראיה.
לא מדובר בסתם תחביב ספורטיבי, אלא בענף פראלימפי מכובד עם אליפויות בארץ ובעולם, בראשן אולימפיאדת הנכים. כשבפתח יום הזכויות הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות, יצאנו לפגוש נערה שנחשפה רק בשנה שעברה למשחק המיוחד, התאהבה בו ושואפת כעת להתקדם ולהתמקצע בו במטרה להגיע לנבחרת הנשים הלאומית – הדס בר ניצן בת ה-17 ממושב יונתן ברמת-הגולן. הדס סובלת מלידה מלקות ראייה קשה כתוצאה מלבקנות, והיא אף בעלת תעודת עיוור. את הכדור שער היא הכירה במהלך יום חשיפה מיוחד לענפי ספורט של לקויי ראייה, והחליטה לתת לו צ'אנס. כיום היא שחקנית "קבוצת העתודה" – נבחרת הנוער לבנות בכדור שער, וחלומה הגדול הוא להגיע לנבחרת הבוגרת.
"כדור שער הוא ענף ייחודי לעיוורים ולקויי ראייה. זה בעצם ענף שאין לו מקביל בספורט האולימפי", היא מסבירה, "משחקים אותו במגרש בגודל של מגרש כדורעף, כשלכל קבוצה יש את החצי שלה ורק הכדור עובר בין צד לצד. בכדור יש שני פעמונים, וככה אפשר לשמוע אותו. בנוסף, על המגרש יש סימונים בולטים שאפשר להרגיש עם הידיים. כל השחקניות לקויות ראייה או עיוורות ברמות שונות, וכדי להשוות את התנאים אנחנו עוטות משקפיים מיוחדים שחוסמים את הראייה לגמרי, כך שכולנו צריכות להרגיש את הקווים כדי לדעת היכן אנחנו במגרש ולשמוע את הכדור כדי לדעת איפה הוא. מטרת המשחק היא להכניס כמה שיותר גולים, וצריך ריכוז מאוד גבוה כי אנחנו בעצם משחקות באמצעות חוש השמיעה. כמו כן, אנחנו זקוקות לסיבולת גופנית גבוהה כי אנחנו עוצרות את הכדור עם הגוף שלנו. אנחנו גם חייבות תקשורת ברמה מאוד מאוד גבוהה בשביל לא להתנגש אחת בשנייה".
מהי שגרת האימונים שלך?
"יש לי שלושה אימונים קבוצתיים מדי שבוע, ובנוסף לזה יש לי גם אימונים אישיים ואימונים בחדר כושר".
עד כמה את מחוברת לספורט הזה?
"אני מאוד אוהבת את הספורט הזה ואת תחושת המסוגלות שהוא נותן".
את טסה לתחרויות?
"בהחלט. לפני שנה טסנו לטורניר נוער במדריד ולפני כן השתתפנו באליפות אירופה לנוער בפינלנד. בנוסף לזה, יש את הליגות בארץ. אחרי שקיבלנו מדליית כסף באליפות אירופה חזרתי לארץ וניסיתי להסביר לחברות שלי את ההרגשה איך זה לעמוד על הפודיום כשדגל ישראל מונף, ופשוט הבנתי שאין דרך להסביר את זה. צריך להיות במעמד הזה בשביל להבין".
לאן את שואפת להתפתח בענף?
"החלום שלי הוא להגיע לנבחרת הבוגרות ולהשתתף איתה בטורנירים שונים: אליפות אירופה, אליפות עולם וכמובן באולימפיאדה. אבל אני לוקחת את הדברים לאט".
במסגרת פרויקט "בוקר טוב יותר", המשותף לתלמה ולקבוצת "ידיעות אחרונות", אנו מפגישים ספורטאים צעירים ומבטיחים עם מושאי הערצתם, אלו שמהווים עבורם מודלים לחיקוי. עבור הדס זוהי גל חמרני, קפטנית נבחרת ישראל לנשים בכדור שער. "אני אוהבת בגל את איך שהיא מנהלת את המשחק ואת איך שהיא מתקשרת עם שאר הבנות", מסבירה הדס, "אני חושבת גם שהיא אחת משחקניות ההגנה הטובות ביותר שאי פעם נתקלתי בהן. גל מאוד מתמידה, לא מוותרת והיא דוחפת את כל הקבוצה קדימה".
גל בת ה־30, במקור מראש־העין, גרה כיום בתל־אביב. היא נולדה עם שתי מחלות עיניים, שכתוצאה מהן הייתה כילדה בעלת יכולת ראייה של 15% בלבד. בגיל 15 ראייתה החלה לדעוך עוד יותר ובגיל 25 היא הפכה לעיוורת גמורה.
היא החלה לשחק בגיל 12, וכשהייתה בת 15 נבחרת ישראל התגבשה (תחילה כנוער ובהמשך כבוגרות) והחלה לייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות. במרוצת השנים השתתפה גל בשלוש אליפויות אירופה, כשההישג הגדול ביותר היה הגעה למקום שני. כמו כן, הנבחרת ייצגה את ישראל בשתי אולימפיאדות נכים והגיעה למקום השישי בטוקיו ולמקום השביעי בריו. "נכון להיום אנחנו מתאמנות לקראת ההשתתפות באליפות העולם בפורטוגל, שתתקיים בעוד שבועיים, ממנה יש לנו אפשרות לקבל את הכרטיס לאולימפיאדה", היא מציינת בתקווה.
המפגש בין הדס לגל התקיים בבית הלוחם בתל־אביב, מקום אימוניה של נבחרת הכדור שער לנשים. גל ציינה בפני הדס כי באופן אישי היא צופה לה עתיד מבטיח בתחום. בתשובה לשאלותיה של הדס כיצד גל מכינה עצמה לתחרויות או מתמודדת עם ימים ללא אנרגיה, השיבה גל: "בנוגע לתחרויות יש לי רוטינה, שבה אני מכינה את עצמי מהבוקר למשחק. אבל זה הגיוני שיהיה לחץ, ולפעמים הוא גם מכריע אותנו וצריך ללמוד מזה. בנוגע לאימונים חסרי אנרגיה: צריך קודם כל לקבל את זה בחיבוק ולהבין שזה קורה ויש אימונים שהולכים פחות טוב. ביום כזה שבו אני יודעת ומרגישה שאני צריכה לאסוף את עצמי, אני אישית מקפידה להיות ווקאלית באימון. זה מחדד אותי".
גל, מהם הטיפים שלך ללקויות ראייה שרוצות לקחת חלק בספורט הזה אבל חוששות מהמגבלה?
"קודם כל להאמין בעצמן. בנות, וזה מאוד בולט בקרב לקויות הראייה, לא מאמינות שיש להן יכולת לעסוק בספורט, בטח לא ברמות הגבוהות. לכן הן צריכות להתנסות בחוגים שונים ולמצוא את הספורט שאליו הן מתחברות ואוהבות. שנית, צריך לעבוד על החוסן המנטלי, שהוא דבר חשוב – במיוחד בענף שלנו, כי מדובר על משחק קבוצתי שבו כל אחת תורמת מעצמה. חשוב גם לזכור שעד שלא נשמעה שריקת הסיום, הכל אפשרי, וצריך לתת הכל על המגרש".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
